"אי אי אי - איך הייתי רוצה לחזור לגיל הזה,"- משך מירו , אבא של טל, את השמיכה על כתפיו, מסמן לכיוון שלושה זוגות צעירים שישבו חבוקים ליד המדורה שהילדים שלנו לא כיבו. כמה דקות קודם לכן, חבורה של בני 16 ביקשו את רשותינו להישתמש בשאריות המדורה. השעה כבר היתה קרובה לחצות, הילדים שנשארו ליד המדורה ניקרו, הצ'יזבט של יעקב, אבא של רון, לא כל כך הדהים אותם, הם הרי בוגרי אינואישה - סרטים יפנים - כך שאין הרבה דברים שיכולים להפחיד אותם.
"כן, כן"-הסכימה שלומית, אמא של גל,-" זה באמת הגיל הכי יפה. רק מה - הנוער של היום, לא תמים כמו שאנחנו היינו, הם עכשיו מביאים וודקות ונרגילות למדורה ולא תפוחי אדמה כמו שהיה אצלינו."
-"מה את אומרת"- התרעם מירו – " את כל כך זקנה או שכבר שכחת? בגיל הזה כל מה שעניין אותנו זה לחרמן את הבנות ועם מה עושים את זה – עם קצת בירה ואיזה באנג נחמד. אני לא מבין למה את מתגעגעת אם לא לזה. בכלל איפה גדלת?"
"אני " שלומית מרכינה ראש – "אני גדלתי בראש העין בבית ספר דתי. ואצלינו התימנים הכל היה נאיבי."
"אהה" - צחקו כולם –"זה מסביר הכל, אם היית גדלה אצלינו בשכונה, לא היית נשארת חננה כזאת. וחוץ מזה כנראה שלא הכרת את התימנים הנכונים כי התימנים שאני הכרתי מהשכונה בכלל לא היו נאיבים. להפך – הם הרי המציאו את הג'ת. אל תגידי שלא לעסת."
"אני לא חננה"- נעלבה שלומית –"וחוץ מזה ג'ת זה לא משהו. סתם מר בפה. – אם לא הייתי מנסה לא הייתי אומרת לכם."
קבוצה של ילדות מהכיתה של גל, רון וטל – הופיעה ליד שולחן הויכוחים וניסתה לדלות כמה פיתות אחרונות עם הקבבים שנשארו בסיר." יש עוד משהו לאכל ?"התלוננו - וכאשר נושא האוכל מגיע לאיזור מייד כל ההורים משנסים מתנים ומחפשים איזו פיתה לגוזל הרעב. הויכוח העדתי תם .
"אז מה?" - אני שואלת את בן הזוג שלי – "גם אתה מתגעגע לגיל הזה? "
"לא יודע, לא חושב, אני הרגשתי טוב בכל גיל. גם היום.
הנה למשל בגיל של הבן, כיתה ו', - את יודעת שאני הייתי ממש מומחה למדורות? היינו עושים אותם כאן, כאשר עוד באזור הזה היו פרדסים, יוצרים את הקונוס, אם היו הרבה קרשים ואם לא- מכינים את בסיס המדורה בצורת פרח. מכירה?"
"לא, העיסוק באש היה שייך לבנים, אני הייתי אחראית על הסלט"- חייכתי. " אני אהבתי לשבת קרוב קרוב לאש, לתקוע את כפות הרגליים בחול הקר ולהקשיב לרחש הגחלים הלוחשות.היינו מבודדים והמרחב החולי מולינו היה עצום, ריח של חבצלות חוף היה באויר, הרוח היתה נעימה בתחילת הערב ואחר כך היה קריר, אז היינו מצטופפים עוד יותר ומקשיבים לסיפורים הנאיביים כל כך."
תוך כדי הישיבה על כסא פלסטיק נמוך ולא נח, שלפתי את כפות רגלי מתוך הכפכפים וטמנתי אותם עמוק לתוך החול הרך ולו רק כדי להיזכר בתחושה ההיא של אז. חיכיתי לקסם.
אבל הקסם לא בא. האוויר היה דחוס מעומס המדורות שבערו על שטח חולי קטן, מסביבנו עמדו זקוף בניינים רבי קומות, חלקם מאוכלסים וחלקם עדיין בתהליכי בנייה, במדורה לידינו ירו חזיזים רועשים ובמדורה ממול התקינו מתקן רקטות שיירטו זיקוקי דינור צבעוניים לשמיים. במרחק של חצי קילומטר מישהו ירה נור צהלי – והכל היה מואר כמו באמצע היום, מוסיקה רעשה מתוך המכוניות שעמדו סמוך למדורות, וכולם ניפנפו בשר על האש.
נגסתי בפיתה עמוסה בהמבורגר וחומוס כדי לא להרגיש בטעמה החמצמץ של אכזבה שדיגדגה בקצה לשוני. אין על מה – חשבתי –אין על מה, זמנים אחרים, תקופה אחרת, גיל אחר. נוסטלגיה זה נחמד אבל לפעמים כואב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
