bat47

הסיבוב בין דוכני שבוע הספר העברי שסבבתי ביום חמישי והשישי האחרונים גרמו לי, כמו לשאר בני ישראל חובבי הפוזה, לגהץ את הכרטיס לטובת כמה ספרים בכריכה רכה. הרי קיימת חובה מוסרית לקנות ספר, כלשהו, בשבוע הספר אחרת על מה נדבר בשיחות הסלון שלנו ביום שישי? על מה? על הפוליטיקה? זה כבר ממש נדוש וגם ככה הסיכום של השיחות מסוג זה מגיע להצהרה "איזו מדינה חרא!!" או על הילדים המעצבנים שלנו שכל היום יושבים על המחשב ומצ'טטים עם כל העולם, והדבר היחיד שהם מזיזים זו האצבע של על העכבר? או המניות שעלו או נפלו? או על הדולר שעלה או ירד וירד וירד וכולם הפסידו? צריך לקנות ספר אופנתי - לקרוא את התקציר מאחור ולהודיע כמו במערכון של הגשש "קניתי אך טרם הספיקותי לעיין" .

וכן, יש גם חובה לרכוש ספר בישול חדש למרות שאף אחת מהנשים העובדות  לא טורחת להכין את מה שכתוב שם, - הילדים אוכלים שניצל וצ'יפס - ולא חזה מולרד ברוטב אוכמניות - (דווקא נראה לי טעים - אולי אכין בהופעת פוזה הקרובה...)

בישביל המצפון, (אני הרי בעיקרון, קונה ספרים מתי שבא לי ולא לפי צו מחייב)ואך ורק בישבילו קניתי שני ספרים לבן שלי - הוא צילצל אלי ואמר: "מה אמא את בחנות ספרים,  יופי , אז תקני לי את ההוביט ועוד איזה ספר פנטזיה ,משהו נחמד - מה שתחליטי "

" רוצה לבוא?"אני  שואלת - "לדפדף קצת, להריח את הדפים החדשים, לראות מה שיש , לגעת בכריכות היפות,  אולי אתה בעצמך תחליט על ספר שימצא חן בעיניך?"

" לא" ענה - " עזבי ,כבר ראיתי באינטנרט מה יש ואני רוצה את ההוביט וחוץ מזה מה יש לי להריח דפים מה אני כלב."

קניתי את ההוביט ואת "שוליית הרוצח" - לא זוכרת של מי זה, בחרתי בגלל הכותרת ובגלל הכיתוב מאחור ונסעתי הביתה.

חשבתי על ההתנהלות הזאת - לפני 35 שנה, שבוע הספר העברי היה ממש חגיגה - חשיפה אמיתית לכל הספרים החדשים שיצאו, בדוכנים הארוכים שהיו מחולקים לפי הוצאות הספרים, הכריכות הקשות היפות, וההורים שהיו בהזדמנות הזאת קונים לילדיהם את האנציקלופדיה "מכלל" או "אביב" או "הקונקורדנציה בתנך" , או חותמים מנוי על האנציקלופדיה העברית. קונים רק את הקלסיקה ולא את השטויות בכריכה הרכה. את רבי המכר אנחנו, הילדים, היינו קונים אחר כך , בלי ההורים.

בעידן שבו האינפורמציה כל כך רבה ונגישה , ואפשר לקרוא את כל הסוגים ואת כל הז'אנרים במגיוון כל כך רחב של אפשרויות מקוונות(אנחנו, הבלוגרים, הרי גרפומנים ניסתרים וסופרים מתוסכלים שלמזלינו הרבה מצאנו במה לגחמות הכתיבה שלנו) - הספר, העותק הקשה, הוא רק אחת האפשרויות שעבורו צריך לפנות זמן כורסא.

יחד עם זאת כל שנה שומעים על עלייה בכמות הכותרים החדשים שיוצאים לשוק ועל סופרים חדשים שכותבים בלי סוף ומפרסמים.

למרות הכל, בסופו של דבר - אין כיף גדול מדפדוף, מגע וליטוף , וריחו של ספר חדש.