כל כך הרבה ריגושים אני עוברת השבוע שלא מספיק לי הזמן להפנים אחד וכבר הבא בתור מגיע - לוקחת נשימה עמוקה מתרגשת וממשיכה ליום הבא - עוד אויר , עוד כח, עוד ריגוש. רגע , אני אומרת, הרי לא יתכן לעבור כך מיום ליום - משהו מזה חייב להיספג פנימה , צריך לעבד את החומר, צריך להפנים. אבל הארועים רודפים, בלי רחמים. אני רק מקווה יספיק לי נפח הלב להמשיך.
אז במה מדובר ? זה לא כל כך דרמטי אחרי הכל. חיים רגילים, בטח קורה בכל בית בחודש יוני.
הבן שלי הקטן מסיים את בית הספר היסודי - וכמו כל שנה בית הספר מקיים מופע אופרה רחב היקף שבו המורים משתדלים לשתף את מירב הילדים בבית הספר. ילדי כיתות ו' מן הסתם, כבוגרים, זוכים לקבל את התפקידים הראשיים. מופע האופרה היה נהדר, הבן שלי זכה לאחד התפקידים הראשיים והופיע על הבמה לא פחות מאשר ב 3 תמונות מתוך 5 .לקראת סוף השבוע צפויה מסיבת הסיום שזה בשונה מהאופרה - מיועד רק לילדי כיתות ו'. וביום שישי יש הפנינג גדול על החוף הים!!!! ואחרי זה כשהוא יתחיל את החטיבה - גם אני אחזור לזה.
היה כיף אדיר ואני הייתי אמא גאה. הלב התרחב עוד קצת.
הבת גדולה שלי מסיימת כיתה יב' - אתמול היה טקס הסיום והמסיבה הגדולה שכללה מופע מדהים, כמובן בהשתתפות הבת המוכשרת שלי (אין מה לעשות - פולניה זה בדם) . הטקס היה מרגש, הבת שלי קבלה תעודת הוקרה על תרומתה החברתית לבית הספר, וגם תעודת סיום. זהו. סיימה יב' שנות לימוד. גמרה עם משרד החינוך. נגמר פרק גדול בחייה ועכשיו, לפני הגיוס, עליה לפנות את הלב לקראת הבאות.כמובן שצפוי עוד הנשף - (הנשף יתקיים אחרי הבגרויות וכמובן ללא הורים).
אני כמובן הזדהייתי עם על כל צעד וכל תנועה וכל מחי דמעה - הלב שלי גדל עוד קצת.
בתי הקטנה, בכיתה יא' - , ילדונת דעתנית ומאורגנת, עסוקה בתנועת הנוער, מכינה את הקייצת (קייטנה של הנוער העובד) ובשבת האחרונה יצאה לסדנה להקמת גרעין לקראת גיוס. כן, היא רוצה להיצטרף לגרעין של חברה שיעלו בשנת שירות לאחד הקיבוצים ויבצעו מיפעל התיישבותי. משהו כמו הנח"ל של פעם. ואני כמובן, הלכתי איתה לאורך כל הדרך , המלצתי ותמכתי ועודדתי . התרגשתי יחד איתה.
הסיפור האחרון לכשעצמו לא היה כל כך דרמטי אלמלא שלשבת הזאת בדיוק קיבלתי הזמנה לכנס מחזור של גרעין נח"ל שאני הייתי בין משתתפיו בדיוק לפני 30 שנה. אני הייתי עם החברה האלה בהקמה של הגרעין אך לא התגייסתי איתם . המיפגש הזה בפירוש היה עבורי חזרה 30 שנה אחורנית במנהרת הזמן מכיוון שמהיום שניפרדתי מהם והלכתי לדרכי (צבא, אוניברסיטה מעבר מגורים וכו') לא ראיתי את האנשים האלה. זה המקום שבו הלב שלי עמד להיתפוצץ - כי חווית הפגישה עם אנשים שאתה לא לגמרי יודע למה הפכו - היה מלא חשש וריגוש, לחץ , מבוכה ופחד שלא יכירו ולא יזכרו אותי.
אבל כל החששות היו לשווא - בשתי דקות של מבוכה - התנשקנו עם כולם, המארגן הכין מצגת והחברה העלו זכרונות שלצערי לי לא היה הרבה חלק כי כאמור עזבתי לפני.
הילדים שלי תמיד במרכז ההתרגשות שלי, אלא שבנוסף ,הפעם היה גם פן חדש עבורי, פן של עבר נוסטלגי, והתרגשות מהסוג של "וואלה תראו מה עבר,הגעתי הלום ויש מאחורי כבר ותק."
אני לא נוטה לראות את עצמי כאדם המתרפק על עברו, תמיד מעניין אותי יותר מה יקרה מחר ולא מה שאני זוכרת מהעבר ומשווה אליו את ההווה. הכנס הזה היה עבורי ארוע בעל נופך של חידוש כי אני לא ידעתי להיתרגש מהעבר שלי. כלומר, מה שהיה בעברי היה וניגמר ואם קיימת חוויה מרגשת בהווה יש להפנים אותה כדי להנות ממנה שוב. לא קישרתי את ההנאה הזאת לזכרונות של עבר.
הפעם היה מרגש מאוד עד דמעות.
היום הייתי בקופת חולים ומדדתי לחץ דם. טפו טפו טפו - עדיין הכל בסדר.
נ.ב. ניסיתי להעביר באמצעות התמונה חויה של ריגוש , אך מאחר וזה עניין סובייקטיבי לחלוטין ,החלטתי להשאיר אותה כי היא ריגשה אותי. כל השאר , אני מקווה שיצטרפו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
