כל כך הרבה מילים נמרחו על קילומטרים של עצים בעניין המשתמטים מהצבא - צרובים באכזבה עמוקה מההתנהלות של ראשי המדינה, בכיריה ומכתיבי האדיודלוגיה החסרה כל כך במערכת החינוך שלנו, כאשר תופעת ההשתמטות נובעת מתוך בכי:
י על אבדן הדרך,
על ההגנה על הבית,
על גסיסת הציונות,
על האלוהים החומרי שכבש ורמס את מה שאבותינו ומקימי המדינה הזאת חלמו עליו
על הניצול המרושע של המשאבים הציבוריים
,על הביזה חסרת הבושה
על העושק של החלשים,
על הציניות
על האי צדק בחלוקת הנטל,
על אי לקיחת אחריות ועל זלזול ,
על הכאב של המשפחות השקולות שאיבדו את היקר להם כמעט לשווא כי כל כך הרבה אחרים לא משתתפים המאמץ.
והכי חמור - אין לנו על מי ילסמוך כי הצבא לא כל כך מגן
ועוד ועוד ועוד
ומה שאותי מעניין זו הבת שלי שצריכה להיתגייס בעוד חודש. צר עולמי מעולם נמלה - והיא במרכזו, בלב הדאגות העצומות שאני צפויה לאכל במשך שנתיים.
ועם כל הפחד והכאב - היא עושה את הדבר הנכון, מתגייסת לצבא ש 42 אחוז אחרים לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
