הבוקר ,במקרה,הקשבתי לשיר של בנות נחמה "יש בי אהבה בלי די" הקדשתי דקה להקשיב למילים שריגשו אותי, לחכו את עיני. זה היה הטריגר.
בכל שנה עוברים עלי חודש אלול ותקופת החגים בחשבון נפש אך השנה יושבת לי עננה כבדה במיוחד על החזה, אותה אני לא מצליחה לגרש, המחשבות נודדות, מחשבות דיכאוניות, כבדות. מה אני רוצה לשנה החדשה?
הכבדות על הלב לא נותנת לי דרור לחלום, לרצות, להגשים. כל הבזק של רצון, יורד מייד שאולה . היונה הלבנה מסרבת להעלות. אין תקווה? לא יתכן. אין סיבה שלא תהיה תקווה. האנשים סביבי מתחילים, כל אחד בדרכו, מעגל חדש בחיים.
ובכל זאת. ביום חמישי שאל בן זוגי "האם מדובר בסבל או ביאוש?" - את הבחור בפאב שהעז לשאול אותו האם להרדים את הכלבה הזקנה שלו, שסובלת ממחלה
- הבחור אמר שסבל זה נכון ,לגבי היאוש הוא לא היה בטוח.
- למה?
- כי סבל זה סימן לחיים, יאוש סימן למוות. המיואש לא רוצה לחיות והסובל מחכה שהסבל יעבור לחיים טובים יותר. זה נכון לגבי כל בעלי חיים.
- "חכם הבחור שלך"- הוא פלט לכיווני -ואני חשבתי, מה עובר בראשו של החכם שלי, - האם סבל או יאוש. הוא כל הזמן הקפיד לציין באוזניי שהוא אוהב את החיים, שהוא מאושר , שהוא זכה לראות ולחוות והוא לא מפחד למות.
ואני לא יודעת מה לעשות עם ההצהרה הזאת? האם זו השלמה? האם זה סופניות? אם אין פחד למות, האם יש רצון לחיות?
ראיתי אותו מפרפר על הרצפה, עמדתי חסרת אונים, צרחתי לתוך השפופרת של הטלפון "הצילו". הם, האנשים בלבן באו, הזריקו אטרופין ללב וחיברו לחמצן. הצילו.
מאז אני רואה פרצוף אימה פעור בראי, כמו הציור של מונק . לא עוזב אותי הפחד.
והוא לא מפחד.
אין לי החלטות לשנה החדשה. אני חיה מיום ליום.
יש לי אהבה בלי די - עד הסוף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
