זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה",
"מה?" עיני התמלאו בלחלוחית קלה. הוא חזר על דבריו, בקול שקט, מופתי, מדגיש כל מילה. "התכוונת אלי?". הוא הנהן ושתק.
השיחה נסבה על הרגשתה של חברה שלי כשלפתע ראתה את בעלה מתראיין באיזה עניין לא חשוב בטלוויזיה. היא אמרה שהוא פתאום נראה לה זר, לא מוכר, כל כך מבוגר וכל כך רציני. כאילו ראתה אותו בעיניים אובייקטיביות. שאלתי אותה – האם הוא מצא חן בעיניה? היא היססה.
הוא חזר על הפסוק הנפלא מספר ירמיהו כאילו בא להדגיש, שאסור לראות את אהבת נעוריך בעיניים אובייקטיביות, כיום בגיל 50 . המציאות כואבת מדי. אהבה מעוורת מציאות וטוב שכך כי התפקחות הופכת את החיים לבלתי נסבלים. אתה רואה כל קמט, כל קילוגרם שנוסף, את ההרגלים הלא נעימים, מריח את הריח של הזקנה.
יש לי יום הולדת בעוד 11 יום – כל הדיבורים סביב זה מתגבשים למסכת של חשבון נפש קטנוני וכבד.
ופתאום כך באמצע היום - המשפט הנפלא הנ"ל, שמצייר את העולם בנוסטלגיה מתוקה ומעוורת.
הוא באמת אוהב אותי.
בכיתי מאושר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
