כאחת שחיה במחיצתו של אדם השוקל כעת 140 ק"ג , החלטתי ללמוד דבר חדש ולכן מצאתי את עצמי מעלעלת בפליאה ובאימה מוחצנת בבלוגים של פרו-אנה.
התמונות, הכתיבה, החשיבה, ההתבוננות העצמית, הראיה של עולם, האידיולוגיה - מפחידים, מזעזעים ונוגעים יותר מכל דבר - בשאלה הצריכה להישאל - האם מדובר רק בנפש חולה או אולי גם באופנה ובצורת חיקוי וחיפוש אחר אידיולוגיות של הזדהות?
העיסוק האובססיבי במשקל הגוף הפך לרלוונטי בחברת השפע - יותר בחברה המערבי, היום גולש גם לחלקים העשירים של שאר העולם. (הפרעות אכילה מסוג זה לא קיימות בדרפור למשל)הזלילה המטורפת שנובעת מהתמכרות ונהירה אחר פירסומות, אופנה והקלות הבלתי נסבלת של השגת אוכל משמין, הפכה הרבה מאוד אנשים לסובלים מעודף משקל, מטורפים מקמח לבן, שמן וסוכרים. במקביל - נורצה גם תופעה הפוכה - ואם אני לא טועה, החלה לקבל ביטוי החל משנות ה 60 - אופנה על פי הדוגמנית טוויגי. זה הפך לסלוגן דיבור - להיות טוויגי - זה אומר להיות רזה מאוד. משם הדרך לדוגמנות אנורקסית לא היתה ארוכה, וכך גם השפעתה על הצעירות, שמאז ומעולם שאפו לחקות כל מה שמפורסם.
שני המצבים - עודף משקל מוגזם או אנוקסיה - מגיעים להקצנה כאשר בגוף קיימת נפש לא יציבה, מופרעת, חולה שמאבדת את היכולת השפויה לזהות מתי המצב הופך לסכנת חיים.
שני המצבים מחייבים טיפול רציני ע"י אנשי מקצוע לעניין זה. אנשים אלה חולים.
הבלוג מהווה במה שבה הכותב שוטח את חייו בפני העולם, במטרה ברורה לקבל תגובה. זה גם סוג של טיפול. זעקה לעזרה פומבית. יחד עם זאת - לא כל המגיבים מבינים את מה שהם קוראים ויש לי הרושם שבמיוחד בלוגים של פרו אנה יוצרים סוג של הזדהות ורצון להידמות.
לכן, לעניין צנזורה - אני נגד סתימת בלוגים כי הכותבים זקוקים להתבטאות אבל אני בעד צנזורה של תמונות. הן מפחידות ,מזעזעות אך לא מרתיעות את אלו שרוצים להיות כאלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
