כמעט תמיד ביום השואה אני מסתובבת עכורת מצב רוח, קודרת, עצובה - אבל יותר מכל, חווה כבדות חונקת בקצה הדרומי של הלוע, עוד מעט בוכה, כמעט אבל לא. גוש צפוף תקוע ומכאיב.
ככל שחולף הזמן - קשה לי יותר לשמוע את סיפורי הניצולים, את סיפורי האימה של אנשים אומללים בתנאים בלתי אנושיים. קשים במיוחד סיפורי הילדים. ככל שחולף הזמן, אני מבינה פחות כיצד אכזריות כזאת יכלה להיתחולל. עד כמה פרועה היתה ההתנפלות על החלש, המנודה. כאילו שהיו אלה זאבים שתקפו וקרעו לגזרים כל יצור שהוגדר, בהתחלה אידאולוגית ואחר כך פיזית כנחות. באיזו קלות ניפרצו גבולות ההגיון וההגינות. כמה קל לחסל אנשים.
אבל כולם טרפו וניטרפו בקלחת זבת דם, מעוכה ומעורבלת. אין דרך אחרת לתאר את הזוועה שפשטה על שטחה של אירופה כולה. אף אחד לא נימלט. כולם היו שרוטים.
וכמו שזה קורה בדרך כלל - השרוטים הובילו לפריצת דרך אחרי המלחמה. הקימו מדינות עצמאיות, בנו, יצרו, קידמו . הפתיעו ביכולתם להקים מחדש. ולחיות
life always find it's way
בבלוג זה
בכל הבלוגים
