
לפני מספר דקות נשמעה צפירת דומיה ברחבי הארץ. עמדתי דום ברחבת בית הספר השכונתי, בהמתנה לטקס, ולחלוחית איתרה את עיני. נתתי לדמעה לגלוש במורד הלחי, חיכיתי שהצפירה תיגמר כדי שאוכל למחותה ולהסתירה מפניה של בתי שעמדה דום לצידי.
הטקס התחיל. אנשים חשובים בקהיליה העירונית עלו על הבמה ואמרו דיברי נוחם למשפחות השכולות ואני התכווצתי בפינת כיסא הפלסטיק, שמעתי קולות חד גוניים,וניסיתי להבין את הגוש הלוחץ בגרוני מרגע תחילת הצפירה.
- מה מביא אותי להזדהות כל כך עמוקה עם שכול של מולדת?
למזלי הרב לא הכרתי אף חייל שנהרג במערכות ישראל, פה ושם שמעתי על אנשים שנהרגו בפיגועים שידעתי מי הם אך לא הכרתי מקרוב. מה מבדיל את השכול של יום הזכרון מכל שכול אחר - כמו למשל אבל על הורה או קרוב מישפחה שניפטר ממחלה או מכל צרה אחרת שאיננה מלחמה או פיגוע?
בכל מצב קיים סבל וכאב על אדם שניפטר אבל מדוע הממלכתויות גורמת לפרץ רגשי עמוק כל כך?. האם זו ההתייחדות הקולקטיבית המאגדת את כולם לרגע של שקט , הזדהות, שיתוף והשתתפות בצער?האם זה בגלל שהמדינה החליטה וקבעה יום מיוחד כזה? יש בנו צורך עמוק לקיום טקסים, הגדרה ודבקות בסמלים- וזה תפקידה של המדינה לתת מענה ופתח לסמל של כבוד והוקרה לאנשים שמסרו את נפשם על המזבח שלה.
התשובה נוספת שעלתה במוחי, לא הפתיעה אותי - הצורך שלנו להזדהות ולהרגיש כאב ביום זה נובע מכאב על החיים הצעירים שהלכו לאבדון שלא בזמנם! המעגל ניפרץ וקרה דבר לא טבעי - אב קבר את בנו - זה לא נתפס וזה מפר את האיזון שמשפיע על בני האדם שהאיזון מהווה את בסיס החיים שלהם .
ולכן הדמעות פורצות - לא רק בשל הצער על אובדן חיים, לא רק בשל הצער על אובדן של חיים צעירים אלא בעיקר בשל אובדן של חיים שלא בזמנם ולא לפי הסדר שלהם.
ככל שעובר הזמן אנחנו הופכים לחלשים יותר - כך קשה יותר לעבור ימי זכרון.
האיפוק בלתי נסבל - הדמעות זולגות מעצמן.
עצוב.
