טומי לפיד הלך לעולמו.
בעתון של היום וכך, אני מניחה, יהיה במהלך הימים הקרובים, שורות ארוכות ומילים ישפכו על הנייר כהספדים ארוכים לאיש המיוחד הזה.
אני אכתוב על הזוית הקטנה שלי. היה לי עצוב. עצב שנוגע בקצות הבטן, צער על איש שמת. זה קורה לי כמעט עם כל אדם או אישיות שאת שמה הכרתי. רק את שמה, אפילו לא מישהו שהכרתי מקרוב. ולכן כאשר מישהו קרוב ניפטר אני עצובה עוד יותר- לא בקצות הבטן, ממעמקיה.
טומי לפיד היה איש התקשורת והפוליטיקאי שתמיד אהבתי להקשיב לדבריו. הלהט שבו היה מטבל כל נושא עליו ידע לחוות דעתו הדעתנית והאיתנה, גרם לי להאמין לו באופן בלתי מעורער. בדרך כלל גם הסכמתי לדבריו, אבל הקסים אותי הלהט.
הוא ידע להכניס בתבנית ברורה ובהירה את מהות האידיולוגיה החילונית - האידיולוגיה שרבים מתנהגים על פי חוקיה אבל מעטים מאוד יודעים להגדיר את ערכיה. באופן מודע מצאתי את עצמי חוזרת אחריו על עקרונות כפי שהוא הגדיר - והודפת את הצדקנות העטופה בדגלים של אמונה דתית כלשהיא. הוא היה מבחינתי שר המישפטים האולטמטיבי (זמן קצר מדי ונתון לכוחות שמעבר ליכולתו השנונה) - אני הצבעתי למיפלגתו, בגללו. שנים הקשבתי לתכנית הרדיו שהיתה לו בשבת , עוד לפני כניסתו לפוליטיקה, וכמובן גם אחרי יציאתו. ולאחרונה כאשר עתונאים אחרים החלו למכור את מרכולתם בתכנית הנדונה "השבוע שלי" - ידעתי שמשהו חמור קרה.
אני מצטערת שאיש רהוט, בהיר מחשבה ושנון הולך ומשאיר מקום ריק גדול. כמה סימבולי למות בשבוע הספר העברי של איש שהקדיש והעריץ את המילה הכתובה .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
