כאשר המעברים בבית החזה דחוסים, לוחצים והאוויר יוצא כשריקה חרישית, כאשר גוש צפוף חוסם את קנה הנשימה, מנסה להרחיב את המעבר אבל שרירי הצוואר לא נותנים, כאשר השיניים נוקשות, צמודות, שפתיים קפוצות. קשה לנשום. כל אלו - סימן מובהק לכך שצריך לבכות. למצוא דחוף פינה חשוכה ובלתי נראית, להצטמק לתוכה ולתת דרור לדמעות. רצוי לצרף איזו גניחה או משיכת אף קולנית .
אבל, אתה לא יכול. המצב האובייקטיבי אינו מאפשר את הפריבילגיה של השחרור הנפלא שבבכי הספונטאני. בתוך קוביות קטנות אך גלויות לעין כל, יושבים העובדים ומקלידים מילים לתוך המחשב שלהם, פרצופים רציניים, גבינים צפופים במרכז המצח, שפתיים קפוצות או נושכות. ליד מונח ספל קפה דלוח, קר. על השולחן זרוקים ניירות, חשבונות, מפרטים. מדי פעם מישהו חוצה את המסדרון שליד הקובייה, מבטים נעים הצידה, רק כדי לראות אם זה לא מישהו עם "המכתב" שמגיע לקובייה שלך , ומייד אחר כך מחזירים את העיניים למסך. כל כך מנוכר. כל כך רוצה לבכות ולא יכול. למרות שהקוביות, מבודדות כביכול, שומעים כל מילה הנלחשת לתוך שפופרת הטלפון. וכאשר מישהו מעיז להרים את הקול, מייד כל האוזניים מתכוונות ולו רק כדי לדעת שיש חיים בסביבה ומישהו מגיב.
בשעה 4 זה ניגמר. אורזים את מיטלטלין – בדרך כלל שאריות וקופסאות פלסטיק שנותרו מארוחת הצהרים, נועלים יפה את המגירה עם העטים וכל הכתיבה היפים שצברת בשנים האחרונות, סוגרים את המסך והולכים להסעות, הביתה.
הצפרדע שהעיקה על החזה, עדיין שם. לא נמצא לה פורקן. ולא ימצא לה גם בבית כי שם יש מטלות, חובות וביצועים שיש לסיים עד הערב. בערב כבר אין כח. ממצמץ את הזמן הנותר מול מסך הטלוויזיה המרצד מבלי להבין מה רואה. כמו זומבי. בעשר בדיוק נופל על המיטה, עוצם את עיניו בחוזקה ומצפה לישועת השינה שתגאל אותו מעוד יום משמים.
היא, הצפרדע, עדיין שם. קצת השמינה. קצת גדלה, התמקמה יותר בנוחות בין עצם החזה לתחתית הלוע. מחכה ליום הבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
