לא הלכתי וישבתי איתם בשולחן. לא רציתי לשבת עם פאני ואמא שלה, המצב נהיה כ"כ גרוע עד שאני מפחדת אפילו לשבת איתן באותו שולחן. אז אבא שלי בא אליי כל שתי שניות ושאל אותי אם אני רוצה שיביא לי לחדר אוכל. אז מתישהו נעניתי בחיוב והוא הביא לי את האוכל לחדר, כמו אסירה.
ואז, לפני שיצא, תפסתי בידו ונתתי לו חיבוק חמים ואוהב והתנצלתי על זה שאני מתנהגת אליו כל הזמן, כמו אל פיסת זבל מסכנה. אמרתי לו:"אבל אתה יודע שאני אוהבת אותך..."
אבא שלי עושה הכל כדי שאני ארגיש טוב, ומגן עליי בפני פאני, ואני פשוט זורקת את הכל, כמו כפוית טובה, ומתייחסת אליו בזלזול. כמו שאמרתי למיכל אתמול:" כשאנשים מתנהגים אליי מגעיל, אז לא מראה את אותו היחס רק כלפי אותו האדם, אלא כלפי כולם"
ואחרי זה, אני כ"כ מתחרטת שאי אפשר פשוט לתאר.
התחלתי לכתוב מכתבים לאמא. לא התחלתי להסביר אפילו מאיפה אירוע מסוים התחיל, או משהו כזה, מפני שיש בי התחושה שהיא כבר יודעת זאת...
וכלל, השפה שלי בכתיבה השתפרה הרבה יותר מאז שהתחלתי לקרוא שוב את האסופית (כאילו לא הכתיבה בבלוג, אלא במחברות הפרטיות שלי) , שדרך אגב זה ספר יוצא מן הכלל. השפה כ"כ יפה. כשאמא שלי קנתה לי את הספר, כשהייתי מאוד קטנה, הצצתי רק בעמודים הראשונים ולא התקדמתי בכלל, כל פעם הייתי מתחילה לקרוא מחדש והייתי מגיעה לאותו עמוד. עד שלפני שבועי, החלטתי שאני קוראת את הספר הזה- ועד הסוף! אני פשוט נשאבת לתוך התיאורים המדהימים של הסופרת (שאין כוח לרשום את השם שלה) וכל יום אני משתוקקת לקרוא מהספר.
ובכלל התחלתי לקרוא הרבה, גם לפני זה קראתי הרבה, אבל עכשיו הרבה יותר.
קראתי את אבא-ארך-רגליים. ספר כ"כ יפה, אין מילים בפי לתאר זאת. ספר כ"כ מצחיק, קליל ורומנטי.
הדמות המרכזית, ג'וזי, מזכירה לי מאוד את גו'רג'יה, מ- "יומנה של ג'ורג'יה ניקולסון", מכיוון שתיהן מצחיקות כל כך וחמודות בצורה יצאת דופן. אבל ג'ורג'יה הרבה יותר מצחיקה, וזאת מהסיבה שהיא עושה דברים כ"כ מצחיקים ומפגרים, בגלל זה אני כל כך אוהבת אותה.
ובחיים לא התגעגעתי לספרייה, כמו שאני מתגעגעת עכשיו. היא סגורה.
בגלל חופשת פסח, אבל אחרי החופשה אני אצא בריצה לכיוונה. חיחיחיחי P:
אני לא מאמינה שנשכלתי במחבן בבלט. המבחן נמשך כשני שיעורים (לא רצופים) ובשיעור השני גיליתי, להפתעתי, שחצי מהקבוצה חסרה. כולן עלו שלב. לא הצליח לי בכלל וכל הזמן םישלתי (כמו תמיד) וכל השיעור הייתי עם פרצוף תחת חמוץ. כשנגמר השיעור, רצתי לשירותים (בכוונה "להחליף" בגדים שם, למרות שאני לא מחליפה בגדים, אלא סתם זורקת על עצמי את הבדים הרגילים, מעל לבדף הגוף והגרביונים) ופרצתי בצחוק. דמע כיסה את פניי, הייתי כל כך עצובה. הייתי כל כך מאוכזבת מעצמי, אפילו בדבר שאני הכי אוהבת בעולם, שזה לרקוד, לא הצלחתי, כמו כל שאר הכשלונות בחיי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
