מאז כבר עבר איזה חודש. סגרתי מליון שבתות בבסיס ודחיתי את זה עוד טיפה, אבל אני גאה להציג, ברגע האחרון, את יומן המסע להולנד, בליווי אילוסטרציות מעשה ידי.
14.9.12
10:40, רכבת ישראל.
'איפה המטען של האייפון?'; 'אמא, צריך לקחת איתנו מגבות?'
'את לא רוצה לקחת גם טייטס?'; 'מה נלבש?'
אמא, בהולנד חם או קר?'; 'אני אומרת שקר'; 'אבא אומר שחם'; 'טוב אז תבדקי לבד'
למרות שהבטחתי לעצמי שאבוא מוכנה, שיצא לי לקרוא איזשהו ספר כללי, להתעניין, להועיל במשהו, אני חוזרת מהבסיס בחמישי, בלי שמץ של מושג באיזה אזור זמן נהיה, אף לא מילה בהולנדית וצל כללי של יכולת ניווט ותפיסה מרחבית (שריד אבולוציוני שהולך ונכחד ככל שהטכנולוגיה שלנו מתקדמת) מעקצצת לי 'בערך צפונה, אולי צפון מערב'. אמא מספרת משהו על גשרים ועל ילדים שתוקעים את האצבע שלהם בסכר. מאוד מינימליסטי ונתפס בפרופורציות אצל ההולנדים. בצבא ישר היו שמים על זה איזה סגן אלוף ושלושה עוזרים, טבח, תורן נקיון ותדריך יומי. נראה לי שאם היה לי חור בסכר הייתי סותמת אותו באבן ומסטיק.
בכל מקרה, אתמול הייתה החתונה של אלון ונועה ככה שאני עוד טיפ-טיפה מעורפלת. אני זוכרת את השם שלי, רוב הזמן, יש לי תיק שאני לא זוכרת מתי ארזתי אותו ואני באופן כללי די הפוכה. אנחנו יוצאים בזמן (אפילו הספקתי לזרוק את המצעים לכביסה, יהיה לי ולולאד על מה לישון כשנחזור)
ואפילו מספיקים לןעלות בזמן על הרכבת, שבתורה גם יוצאת בזמן (אבא מבקש לציין שזה הישג חד פעמי של הרכבת ואת הערכתו הרבה על כך) ורק הטיסה שלנו מתעכבת בשעה. אנחנו מנסים לברר איך מעבירים את הטלפון לחו'ל, נזכרים לבקש מבהירה השכנה להאכיל את תולו ברגע האחרון ובאופן כללי נוהגים באסטרטגיה המשפחתית הידועה- לאלתר כל הדרך מההתחלה ועד הסוף. אפילו את יומן המסע שלןי אילתרתי שניה לפני שיצאתי מהבית ואני בעצם כותבת על החצי השני של יומן המסע של יון, מלפני שנתיים. באמת יופי של מחברת. בסך הכל אנחנו בסדר, בדרך לדיוטיפרי (רשימת קניות: אייריש-קרים לדירה, שוקולד כשר למחלקה, משהו ללבוש ודברים לאכול. מטרה משנית: שיתחיל איתי בחור הולנדי. דרישת בסיס: לשרוד) בתחושת אופטימיות נינוחה.
קצת יותר מאוחר
באותו היום
עומדים בתור.
בדרל לכניסה לנמל התעופה.
ואז בדרך לבידוק הבטחוני
עומדים בתור גם בדרך למסירת המזוודות
ואז בתור לביקורת דרכונים.
מחכה לנו גם תור בעליה למטוס
ובכלל, ?!Haven't the Jewish peoples suffered enough
טועמים. אחרי כוסית של איירישקרים ועוד איזה ג'ין כחול שאבא בחר ושום דבר שהכנסתי לפה מהבוקר התורים נראים לי ממש בסדר פתאום ולפעמים אני אפילו זוכרת איך קוראים לי. היום בערב נגלה שאבא קנה גם קלואה (ליקר קפה שחור. יופי אבא, אני נגדת, מצחיק, תזרו לי עוד קצת מלח על הפצעים בבקשה) ושהוא מספר ומפאר ומשבח את הטעם הנהדר שלו.
'נו אז למה אתה לא שותה את זה כבר?!'
'אני לא אוהב את זה, זה מתוק נורא'
על מתערבים שזה היה במבצע?
בטיסה ישנתי במשמרות, הדיילות איבדו את הסבלנות די מהר והושיבו בחזרה את כל מי שניסה לקום (חגורות בזמן שאנחנו מקפצים בתוך כיס אוויר זה לחלשים ) והיו די בלתי נסבלות רוב הזמן. עוד קצת תורים ואוטו יפהפה ומצאנו את עצמנו דוהרים על האוטוסטרדות (אגב, בדיעבד אני יודעת להגיד שחודש אחרי כבר הגיעו לנו שני קנסות על מהירות מופרזת בדואר) A1, ואז על A9 ואז על A12, כשהGPS שלנו מסתגל בקושי לכבישים המסודרים ומציע לנו לבצע פניית פרסה חדה ופתאומית באמצע האוטוסטרדה מפעם לפעם.
אנחנו מתברברים כדי להגיע לבקתה שלנו, אבא נוסע על הדשא בטעות. ושוב.
אנחנו ישנים בבקטה בכפר תליירות קטן. היא יפהפיה, אני חושבת, חשוך פה ממש אז קשה לי להחליט.
להולנדים יש איזה GEG עם חיסכון ואנרגיה ירוקה ואיכות סביבה. שזה נחמד כשזה עובר דרך הפחתת פסולת ומחזור של כל מה שזז. זה פחות נחמד כשזה גולש לחיסכון בראיה. עד שאנחנו מפענחים איך מפעילים את החימום ואת האור (לא בנאלי כמו שהייתם מצפים) אפשר להכין קוביות קרח על הרצפה (המקבילה ההולנדית ללבשל חביתה על הכביש, רק הפוך)
אנחנו אוכלים סנדוויצ'ים שקנינו בתחנת דלק (אני מטגנת אותם קצת במחבת, זאת הדרך היחידה שלנו כרגע לחמם אוכל, ולמען האמת זה יוצא לא רע בכלל) אנחנו מרימים כוסית ונופלים למיטה אחד אחד החלק הקשה מאחורינו. הולנד מתחילה מ-ע-כ-ש-י-ו-!
15.9.12
וואו, הבקטה שלנו מהממת! הכל פה מלא עצים ודשא וריח של יער. אני ואיתי קמים מאוחר וההורים ועמרי עושים טיול לסופר כדי לראגן משהו ראוי לאכול. הם התלהבו מהאדיבות ומהפרחים ומהלחם (ועמרי מהמדף של הממתקים) ומהטיול חזרה לבקתה שלנו (אני אומרת טיול כי כל נסיון להגיע מנקודה A לנקודה B במקום הזה עובר בהכרח גם בנקודות C, D ו-E שבכלל לא נמצאות איפשהו באמצע. לזכותינו יאמר שאנחנו משתדלים.
בזמן ארוחת הבוקר באו אלינו המון ירגזים מקסימים ואיזה אדום חזה שמנמן וניקרו את הפירורים שהשארנו להם בחוץ. הם נראים בערך ככה (הירגזים):
חוצמזה המקום שורץ ארנבות חומות ויש לנו כבר מים חמים במקלחת ולא קר כל כך ואנחנו בדרך להוכה-ולואה, או משהו כזה ומצפה לנו יום נפלא
הגענו
הוכה-ולואה, כשמה כן היא- אחו ולואי לתפארת. פרקטית מדובר ביער של ממש עם שבילי אופניים וכבישים שסלולים בו באין מפריע. בכל תחנה אפשר למצוא עשרות זוגות אופניים לבנים שרק מחכים שירכבו עליהם, ואנחנו אף הגדלנו לעשות ושכרנו טנדם- אופניים זוגיים אחד והתחלפנו בתורות. רכבנו אל עבר מוזיאון האומנות החשוב והמפורסם של... מישהו... ומשם למוזיאון קטנטן שהציג את המערכת האקולוגית שמתחת לאדמה. ראינו המון פוחלצים נהדרים ואת ליבת כדור הארץ. המשכנו לפדל משם אל בית הצייד, טירה קטנה ומקומית עם אגם ובו ברווזים סטנדרטיים וקרפיונים לא מהעולם הזה.
אני ואיתי רכבנו בשלל תרגילים אקרובטיים על הטנדם שבמהלכו הבהלנו את ההולנדים החביבים שסביבנו. איתי רכב עם הגב לכיוון הנסיעה, ואז פידל עם הידיים, ואז נפלנו מהדרך. יצאנו בפציעות קלות בלבד.
רכשנו שלל מטעמים מקומיים בדרך הביתה וחזרנו לטייל (ראה ערך במקטע הקודם) עד שהגענו לבקתה.
דברים קטנים שקרו וקצרה היריעה מלחפור עליהם יותר מידי:
* אבא מנגן את התקווה (ללא עזרתם של כלי נגינה מקובלים)
* שיעור מבוא ללבנון באדיבות אבא, אבל אחרי שהוא שתה קצת, ככה שלא הייתי מתחייבת על זה יותר מידי.
* חוק חדש- מותר לעשותקקי רק בשירותים הקטנים (יש לנו חדר שירותים אחד קטן ואחד עם מקלחת, מדובר בצעד נדרש לתפקוד תקין של דיירי הבית)
* משבחים כולם ביחד את הקלואה הנהדר וממשיכים לבהות בו מהצד בשלוות נפש.
* באיזשהו קטע לא ברור ראינו שלט שמכוון לקרמטומיום
* אכלתי תותי בר (מהסופר, לא מהבר)
* קנינו סייפנים שלא פרחו עדיין כדי שתהיה לנו הפתעה
* שברנו את הרגלית של הטנדם (כשהיא הייתה אצל אבא. כמה אופייני. להגנתו הוא טוען שהיא פשוט נשרה ככה סתם)
* אני ראיתי עוף דורס ועמרי ואמא ראו אילה, אבל אני לא מאמינה להם והם לא מאמינים לי.
הבטחנו לעצמנו שנקום מוקדם מחר ואנחנו צוללים גמורים לשינה מבטיחה. לפחות עד מחר.
16.9.12
מטיילים למוניקה-דאם. שכרנו אופניים (עם סל, על הסבל והכל ושחור מבד ולא סלסלת קש, אבל זה גם נהדר) והתחלנו לנסוע לאורך החוף/אגם/תעלה. באיזשהו שלב רכבנו על סוללה מוגבהת וראינו שני מיקורות מים גדולים, אחד מכל צד, כל אחד בגובה אחר. זה היה טיפה משונה. מצד שני ככה זה גם לנסוע ליד בריכת דגים שמייבשים אותה, אז לא איבדנו את קור הרוח שלנו.
(את הציור הזה מתחילים לקרוא משמאל למטה. מתחנת הרוח הישנה, דרק הפרות, העיזים והחזירים; משם לעופות המים, לתחנות הרוח החדשות והמודרניות ובסירה (עם האופניים) עד לנקודת ההתחלה שלנו)
בדרך עצרנו במפעל גבינות, שם שתי בחורות מצחיקות בכובעים טפשיים ניסו להסביר לנו באנגלית רעועה ובעיקר בתנועות ידיים איך מכינים גבינה הולנדית. טעמנו מעט ואז הובלנו אל חנות התיירים ורכשנו גבינה מעושנת במחיר מופקע. אבא ניסה להסביר למוכרות החביבות שאחוז השומן בגבינה לא נובע מהריכוז שלו בחלב (שהוא קבוע ועומד על ~3%) אלא בכתלות בכמה היחס בין מוצק לגבן יש בגבינה. הבנות התבלבלו מאוד והתחילו לעשות פרצופים מצחיקים ולמלמל באנגלו-שוודית (אנגלו-שוודית אגב הוא בליל שפות אירופאיות שמתוכן אתה מצליח לפענח כ~5% מהמילים ולכל השאר יש מבטא מצחיק שאתה לא מבין). החלטנו לא להקשות סתם, שילמנו על הגבינה ועזבנו אותן לנפשן.
בהמשך עברנו בעוד-איזשהו-דאם וראינו מכונה שמגלפת קבקבי עץ, גם הם לרווחת התיירים ובמחיר מופקע. לאורך המסלול ראינו סירת גומי נוסעת במעלה התעלה. הסירה עברה בין מפלסים שונים, אז ישבנו לנו בבית קפה ואכלנו גלידה ליד האיש שמפעיל את הלוק- מעבר הסירות שמגשר בין מפלסים.
האיש המדובר חבש כובע של אדמירל ופתח וסגר את השערים של הלוק בתיאטרליות מוגזמת, ולמרות שהיה מדובר במעבר של סירת גומי עם מנוע בגודל של אסלה זה עדיין היה מרשים מאוד.
לאורך הטיול עברו לידנו קבוצות גדולות של זקנות על סקוטרים. תמוה.
בסוף המסלול הגענו לטיילת שממנה התחלנו, אכלנו פאנקייקים וצ'יפסים קטנים ואני פיזרתי לחם לזרזירים שהיו שם. בתמורה הם עשו קקי על איתי.
(ככה נראה זרזיר. באדיבות גוגל)
חזרנו הביתה מוקדם יחסית. (מוקדם זה לפני 18:00. בשעה הזאת כל החנויות נסגרות, כולם הולכים הביתה והאערץ משתתקת לגמרי.) טיילנו להנאתנו בפארק שסביב הבקתה. גילינו שם אולם באולינג ריק (הוא נסגר ב16:00), עמדה של פלייסטיישן (הבנים שמחו) ובריכה עם המון אנשים מבוגרים מאוד.
למען האמת, כשחושבים על זה, כל הקומפלקס הזה היה מלא בפנסיונרים. הניחוש שלי הוא שמדובר בסוג של דיור מוגן, כי חוץ מאיתנו לא נראה שהיה שם מישהו בטווח הגילאים שבין 20-50. היו מעט משפחות גרמניות עם תינוקות אבל בעיקרון החבר'ה הכי פעלתנים שם הסתובבו עם מקלות הליכה. חזרנו מוקדם לבקתה והלכנו לישון מוקדם, כיאה לגילנו הממוצע.
* בדרך לקומפלקס עברנו באוטריכט, נסענו דרך עשרות מרכזים לוגיסטיים, התרשמנו שמדובר בפריפריה אמיתית וחזרנו לאוטוסטרדה בצד השני.
סוף סוף!
תכל'ס ישנתי כל הדרך, אז הסיפור מתחיל מהרגע בו חנינו בPARKUNEN (המילה הראשונה שלמדתי בהולנדית) וטיילנו ביחד עד לכיכר דאם. בכיכר יש שני חלקים:
(את הציור קוראים מלמטה- החלק הראשון הוא עמוד שיש ענק עם פסלים נהדרים וציפורים שעומדות להם על הראש. החלק השני עם הארמון והכיכר. ביניהם יש מסילות חשמלית/ כביש/ שביל אופניים)
כשהמעבר ביניהם קצת מזכיר את המשחק עם הצפרדע שצריכה לחצות את הכביש והאגם בלי להידרס. כל איד מעוברי הדרך מציית לחוקים משלו וחציית הרחוב הראשי היא אחד ממפגעי הבטיחות החמורים שנתקלתי בהם מעודי. התפצלנו. אני ואיתי הלכנו לטייל בסמטאות (כמובן אחרי תדריך מפורט מאמא 'ואם מישהו מציע לכם משהו אז אל תיקחו ממנו כלום' 'אל תקנו סמים ברחוב' 'אל תסתובבו ברחובות צדדיים כשחשוך' וכו'. טוב אמא) אני ניסיתי לגרור את איתי לחנויות מין מעניינות, אבל הוא נמלט משם בהבעה מזועזעת שהולכת משהו כמו ' איכ, את אחות שלי!' רק במבט אחד. לא צריך.
מצאנו את VAN-DER-LINA, גלידריה חמודה וקטנטנה עם גלידת וניל בטעם של קצפת שברקו האח המליץ לי עליה.
המשכנו בשיטוטים ומצאנו את עצמנו מכתתים רגלנו בין החלונות האדומים. באנו קצת מוקדם מידי כנראה, כי הזונות ישבו בחלונות שלהן ועישנו בנחת. ישבנו לשתות קצת, איתי בירה ואני תה.
אחר כך קרעתי את הסנדלים שלי שלי ובמשך חצי שעה גררתי את איתי ברחובות עד שמצאנו חנות נעליים. לזכותי ייאמר שמהרגע שבו כף רגלי דרכה במפתן הדלת עברו 7 דקות שבסופן כבר יצאתי חמושה במגפיים החדשות שלי ב30 יורו. איתי סבל מאוד, אז החזרתי אותו לבנים והמשכתי במסע.
אכן רכש נפלא ונהדר.
רכשתי גם צעיף פשמינה לבן שעליו הדפסים של מאות שפמים נפלאים.
אחר כך שטנו יחד בתעלות, עם סירת תיירים משוכללת ובה הדרכה מוקלטת ב3 שפות. המתח הולך ונבנה בכל תחנה, כשאנחנו שומעים את ההסבר בהתחלה בהולנדית, אחר כך באנגלו-גרמנית ורק בסוף באנגלית מובנת. ראינו את הכנסיות השונות, את השעון 'ג'ק המשוגע' (שאף פעם לא הצליחו לכוון אותו כך שיראה את השעה הנכונה לאורך זמן) את מוזיאון נמו ושחזור של ספינת סוחר צבעונית ונחמדה שנבנתה בהתנדבות, את המרכז היהודי ('פעם היו פה פה חיי קהילה יהודית ענפה' לא כל כך הסבירו מה קרה להם אחר כך.) ואת הבית הכי קטן בעיר- בית לבן קטנטן עם חזית ברוחב של מטר בלבד. בתוכו גרים שני סטודנטים רזים. אמא ועמרי נסעו למפעל הממתקים ואני והבנים נשארנו לראות מופע רחוב של בחור מאוד אנגלי וטיפש. הוא היה די מבדר ובמשך חצי שעה רק הכין את כל האנשים והסביר להם איך הוא עומד ללהטט עם סכין ותפוח ולפיד וסיפר המון בדיחות על חשבונם של עוברי האורח השונים
אפילו אמסטרדאם נסגרת בשעה שש, לכן חזרנו לכפר-פארק שלנו וראינו חדשות הולנדיות (לא קורה כלום) וריאליטי על נהגי משאיות שמנים שנוסעים בכל העולם. קצת כמו המירוץ למליון רק עם הרבה יותר קללות.
הגלדיולות פרחו. בדיעבד מסתבר שהן צהובות.
אנקדוטות:
* עמרי ואני לובשים את אותה מידת נעליים
* הצלחתי להצחיק את הבחור מחנות הסטיות והסאדו כשביקשתי שוט צמחוני שלא עשוי מעור
* כל חנויות התיירים מוכרות את אותו הדבר בדיוק, את זרעי הצבעונים שלהן הן לוקחות משוק הפרחים הסמוך.
* לא יעזור שום דבר, הכי נהנתי באמסטרדם לשבת על הגדה של התעלה ולזרוק לחם לברבורים. כמו בקיבוץ.
* הגיגי לשון: לכל מקום חשוב קוראים דאם, שזה כנראה סכר, כי זה מה שמשותף לכל הערים- הן יושבות על נקודת מעבר חשובה ומרכזית מעל לתעלות. נראה שסכר ועיר הן שתי מילים עם משמעות חופפת כאן. רק לעיר שלנו קוראים לירסום.
* קווטרים זה לא ביורו, אבל אני משתפרת בזה.
18.9.12
חיפשנו את מוזיאון הזכוכית בליר-דאם. העיירה עצמה חמודה ומנומנמת ומכילה רחובות מאבן משתלבת, רחוב ראשי ונמל. התנאים הבסיסיים לדאם מכובדת. אמא גילתה לראשונה את הסניף המקומי של HEMA, רשת חנויות הכלבו ההולנדית. קצת כמו איקאה, אבל יותר. הבנים חשו אל המזנון שבחנות ואני נמלטתי לשדרה צדדים שהיו בה חנויות צדדיות יפהפיות. עמרי רכש מעיל גשם חדש ותפוח, ואיתו הוא נראה כמו מרשמלו מורעל. מצד שני בדיוק כשקבענו להיפגת חזרה התחיל לרדת גשם זלעפות, ככה שהמעיל הזה הוכיח את ההשקעה באופן מיידי. הגשם ירד ואנחנו נמלטנו במכונית לאזור אחר, קצת יותר שטוף-שמש, במכונית הנהדרה שלנו.
כרגיל שכרנו אופניים (ורודות הפעם) בלשכת התיירות המקומית והתחלנו לרכב לאורך התעלות במטרה להגיע לעמק תחנות הרוח, KINDERLAND. בעמק עומדות 19 תחנות, והוא מוגדר כאתר מורשת בינלאומי, ככה שהוא מאוד מטופח ומלא בתיירים יפנים. שילמנושוב קצת יותר מידי ונכנסנו לסיור בתחנת הרוח. זה נחמד, כי כל המכניקה הכבדה של התחנות עשויה עץ, ומדובר במנגנון די מרשים של גלגלי שיניים בכל מיני גדלים שרותמים את התנועה הסיבובית שגורמות הכנפיים לשאיבה של מים בגלגל ברזל ענקי. מפעיל התחנה בדיוק בא לסגור אותה, והראה לנו איך הוא בולם את השבשבת ומחקפל את המפרשים. (אסור להשאיר תחנת רוח בלי השגחה, הן יכולות להישבר והשבשבת יכולה להתגלגל ולברוח. לכל תחנה יש מפעיל משלה ששומר עליה כל היום, קצת כמו מדליק הפנסים של הנסיך הקטן. איזה איש משונה, חשבנו בינינו לבין עצמנו, שעה שפידלנו את דרכנו משם.)
* גילינו את הברקס של תחנת הרוח, או: השיטה הקלה לגלגול המפרשים בעת סופה.
* מפעיל התחנה הסביר לנו שהתחנות חייבות לעבוד תמיד, אחרת הולנד תוצף, ואז הוא סגר את התחנה והלך.
* ניעור לא מבוקר של רסק עגבניות במטבח מוביל לרסס כבד על אמא, על הכלים ועל הכיריים, ורק עלי לא.
18.9.12
קמים מאוחר. בחוץ קצת גשום אז אנחנו מחליטים לאכול ארוחת בוקר ארוכה ולחכות שיתבהר מעט. שוכרים אופניים בכפר-נופש-דיור-מוגן שלנו ויוצאים לטייל כרגיל באופניים, עטופים הייטב בשלל מעילים (אבא אומר לקחת גם בגדים קצרים, כי יהיה לנו חם כשנרכב. בטח.)
לתוך כמה דקות רכיבה נתקענו בדר-סוסים. טיול בבוץ עם האופניים באמצע היער מנער מאיתנו את הפיסות האחרונות של השינה, ואנחנו מעפילים לפסגת ההר הכי גבוה באזור (~36 מ' מעל פני הים, לא גבוהה במיוחד, בכל זאת הולנד) משם אנחנו מתלבטים לאן להמשיך ומשום מקום מתנפל עלינו גשם פראי. אנחנו מקצרים את סיעור המוחין ונמלטים על נפשינו עד לבית הקפה הקרוב, ספציפי של עיירה בשם אמרונן, שם אנחנו מתחבאים ומתייבשים עד שהשמש חוזרת. זהו מוטיב חוזר לאורך היום, ואנחנו מגלים שלל מחבואים שונים ומשונים כל אימת שהשמיים האפורים מתבקעים מעלינו ושופכים עלינו מטר נבזי בהבעה זחוחה ומתחסדת. אחר כך נגיע למחלבה שאינהה מאובטחת כראוי ונתמקם בחדר החלב עד חלוף הסערה. כלב השמירה הנאמן יסטה מדרך הישר ויעבור לצד שלנו, ולא ינבח בכלל ויבין רק פקודות בהולנדית. ספציפית את את המילה ZIT (שב). ואז ישתין על האופניים של איתי.
* כפועל יוצא של שתי סיבות עיקריון שהן:
להולנדים אין אויבים טבעיים. אין להם איראנים וסכסוכי שכנים יום-יומיים
להולנדים יש חיבה מוגזמת שגובלת באובססיה, לאופניים
מהדורת החדשות המקומית כוללת בעיקר את תחזית מזג האוויר המפורטת עד אימה ובימים מרגשים ומסעירים במיוחד גם את תוצאות הגרלת הלוטו.
את העצירה הבאה נעשה בפתח ביתה של הולנדית עם הבעה מוטרדת למדי כשקבוצה של פליטים ישראליים ישתלטו לה על הגגון של הכניסה לבית. עוד עצירה באסם קש גדול שממנו נחזה באמנות העברת הפרות מהמרעה לחווה תוך חסימת הכביש לשלל כלי רכב בו'ז. עוד עצירה קרוב למדי ללירסום והסתתרות באיזו מרפסת עירונית יפהפיה.
(זו המרפסת, והאופניים שלנו שחונות בצד)
למרות התמרונים הנהדרים יקפא לנו התחת, וכל פיסת עור לא מחוסה תצנח בעשר מעלות לפחות. גם החתיכות שמכוסות בעצם. נרכב המון נגד הרוח, גם הלוך וגם חזור ועוד פעמיים מעבר על פארי.
אלה אנחנו עם המעילים בגשם
הולנד כרגיל יפהפיה, וחוצמזה כשהגענו ללירסום גילינו שהמפתח לא אצלנו. הפכנו את התיקים בכיכר והפחדנו את המקומיים שוב, שממש לא הבינו מה הדיבוק שאוחז בנו. בסוף הסתבר ששכחנו אותם בחדר, משתלשלים להם מהמנעול.
* טעות בניווט היום הובילה אותנו לסניף נוסף של HEMA. אמא נלכדה ויצאה ברכישות קלות. אנחנו אכלנו גלידה במקום.
* KFAFUTEN, היא המילה החדשה שמסמלת כפפות (לפחות בעינינו)
בפינת אירוח מיוחדת נמצא גם התיעוד של אמא מלב הסערה:
'סניף המה בעיירה קטנה התגלה כידידותי ביותר וקולע היטב לטעמי. למעשה כל המדפים קרצו אלי אחד אחד וביצעתי פשעים רבים בזה אחר זה. השארתי את כל תיקי היד היפיפיים על המדף, בגדים אלגנטיים וזולים נותרו בלתי נגועים, אך כפפוטן, פריטי איפור, קצת ממתקים ומזכרות ושקיים פרחוניים מצאו את דרכם אל הסלסלה האפורה והבלתי מחייבת בדרך לקופה.
עובדי HEMA לא ממש התרגשו ממאת היורו שהשארתי אצלם אבל אני כבר לא הרגשתי את הגשם, והדרך הייתה יותר מנהדרת שעה שפרטי HEMA שכנו להם מצטופפים מקור בשקיים החדשים.
-היינו גם במקום שנקרא איילנד דה מאורי, כפר של ספורט מים, שם מצאנו מחסה זמני מהרוח בין יאכטות יפהפיות והערכנו כל דקת שמש, על אף הרוח. בהמשך היום דקות השמש הללו יזכרו לטוב, שעה שנקלל את הדרך הגשומה וההתזות של המכוניות בדרך. לאורך הדרך דוכני פירות בשירות עצמו, שקית תפוחים תמורת יורו. זול.
20.9.12
שוב פעם בוקר, והפעם נסענו לאוסטרליץ הקטנה (שנקראת על שם אוסטרליץ הגדולה שבמינכן, שם ניצח נפוליאון בקרב שלושת הקיסרים) שבה נמצאת
פירמידת דשא עם מורשת היסטורית מפוארת ומדריך-היסטוריון-פטפטן-במיוחד. התיישבנו באוהל הדול שהכיל עשרות מוצגים סמי-היסטוריים (ספרים על המהפכה הצרפתית ועל נפוליאון ועוד כמה בהולנדית, פוסטרים ומפות ובובה של חייל צרפתי עם רובה עתיק ומשוחוזר להפליא וגם אחת של האח הצעיר של נפוליאון ואשתו שהייתה גם היא בובה שמנמנה שקצת הזכירה את מיס פיגי.
המדריך שלנו, מבוגר למדי, היה מסורק להפליא, אדיב ונלהב, ולא ידע לבטא את האות R כהלכה.
וזה היה די מצחיק בהתחשב בעובדה שהוא דיבר המון עלן ה FWENCH WEVOLUTION ועל הTWEINING ועל BWITEN.
'אבא, TWENING זה סוג של עץ?'
'לא, ככה הוא אומר אימונים'
~מחזיקה את עצמי ממש חזק שלא להתפוצץ מצחוק~
הסיטואציה כולה נדמתה כאילו הייתה תלושה מתוך אותו מערכות של מונטי פייתון ב-Life of Brian. כשהקיסר הרומאי לא מצליח לבטא את אותה הR וכולם משדלים אותו להגיד מילים שמכילות אותה, שישמע ממצחיק.
עוד פנינים:
* Empwow
* השיר על בריטניה, שליטת הימים שזינק עלינו בתיאטרליות מפתיעה ובתנועות ידיים מוגזמות
ולגבי הפירמידה- בזמן שהחיילים של הצבא המשולב הצרפתי וההולנדי התאמנו יחד באזור הגנרל שלהם החליט להטיל עליהם קצת עבודות רס'ר ולבנות עבורו פירמידה (כמו שנפוליאון גילה במצריים במסעות הקודמים) עם אובליסק מפואר שתיקרא על שמו. ההולנדים חייבים להתחיל להתרגל לעניין הזה שהם חיים על אדמת ביצה, ולכן כל מה שהם בונים מעל שניים-שלושה מטרים מתחיל להתעקם ולרקוד ולשקוע, גם הפירמידה שהם כל כך מתאמצים לשחזר ולתחזק.
טיפסנו עד למעלה, ושם פגשנו רוכב אופניים הולנדי, שהסכים לבאר עבורינו את המושג GINKEL (קוראים את זה חינקל) (אחו-מראה באמצע יער עם צמחיה נמוכה ופרחים סגולים) אחר כך נסענו לאוטריכט. שם יש מוזיאון מגדל נהדר שלא נכנסנו אליו (9 יורו (=45 שקל) לבנאדם? בשביל שעון?)
נסענו למוזיאון הרכבת. המוזיאון הזה ידוע בכל אירופה ומפורסם בכל המדריכים כמוזיאון עם יופי של חניה. חנינו ליד עץ ערמונים, ואני שמחתי כי אף פעם לא ראיתי עץ ערמונים לפני.
מוזיאון הרכבת היה נפלא. טיילנו בתוך רכרבות ישנות, ראינו קטנים עתיקים ועמרי נהג ברכבת (שלא זזה אבל בכל זאת)
חוצמזה בתוך המוזיאון יש רכבת הרים קטנטנה שלא זזה כל כך מהר אבל עושה כאילו היא עומדת להתנגש בקטר נוסע. הבנים השאירו אותי מאחור לבד בקרון ופחדתי נורא.
אחר כך הזדנבנו משם והלכנו לשוטט באוטריכט העתיקה.
ראינו שם להקת רחוב נפלאה שמכרה דיסקים עם ארבעת השירים הראשונים שלהם. למתופף הייתה מין מערכת-רחוב משוכללת נורא.
האכלנו את היונים בצ'יפס
וחזרנו לארוז את חפצינו לקולו הנשי מעט של רופרט הסולן.
אני שוב פעם נכנסתי למחסן במקום לחדר שלי (כל הדלתות בבקתה נראות אותו דבר ואני מוכנה להישבע שהחדרים מחליפים מקומות כל יום.) אבל האריזה הסתיימה במהרה. ישנו היטב בפעם האחרונה בידיעה שמחר כבר נתפנק בארץ בבית העזוב שלנו שמתגעגע אלינו, וקמנו מוקדם מאוד לשדה התעופה סחיפהול.
נראה לי שהתבלבלתי ממש בתאריכים
עכשיו אנחנו במטוס, חוזרים הביתה עם כל הישראליים שכבר נשבר להם מהפרצוף המנומס ומהסבלנות האירופאית שהם לבשו בדרך הלוך.
אנחנו מטיילים מעל ההרים של גרמניה וכבר מתגעגעים מאוד הביתה ולתולו ולולאד. יש לנו שלל מלחמה רב, שוקולדים ופירות וגבינות רקובות וגועליות שניתן במתנה לאנשים שאנחנו לא אוהבים. נסיים בורסיה לשיר שאני אוהבת, כפי שיתורגם יום אחד להולנדית:
לחיוואף יש צוואו אוורך
הוא יכול לוואות אוטובוס לפני שהוא יוצא
ושמש לפני שהיא זוווחת.
כל מה שאנחנו וואים החיוואף רואה לפנינו
ויש לו גם על הפנים מין הבעה
'כמה פרקונן יש בחינקל עכשיו!'
לחיוואף יש צוואוו אווך, הוא וואה עננים בקצה העולם ומכוויז
'חבווים! בעוד חודשיים יווד פה גשם!'
מגובה של חיוואף כולנו נראים נמוכים
והבעיות הכי גדולות שלנו
הן רק נקודות קטנות
בשביל
חיוואף.
ביציאה משדה התועפה
בקבוק הקלואה המהולל נשבר בתוך התיק ועושה טינופת בכל התיק של אבא. ריח חריף עולה באוויר ולנו הוקל מאוד, שכן אף אחד מאיתנו לא ייאלץ לשתות את הזוועה הזו ולטעון שהוא נהנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
