קורה הרבה ואין לי שום תירוץ לכך שאני לא מתעדת מילולית תקופה כזאת משמעותית (אני מקווה) בחיי.

אז היום הלכתי למעונות וקיבלתי סופסוף את המפתחות של הדירה.

אם להיות קטנונית אני אגיד שיש דירות יותר מגניבות אבל אחמ,אני לא.

ימין או שמאל ימין או שמאל?! בחרתי בצד שמאל,ליד החלון והמדפים.חיחי.

מוזר מוזר מוזר מוזר מוזרררר...

אנשים שאני לא מכירה מדברים איתי בחנות,ברחוב,זאת לא פרדס חנה-כרכור!

בבטן יש עירבוב של פחד,בהלה,התרגשות,ציפייה וגעגוע.

אני חושבת שהפחד העיקרי שלי,מעבר לזה שיהיה לי קשה מידי בלימודים (ח"ח!),או שאני לא אמצא את האנשים שלי..הפחד המשמעותי והעיקרי הוא הפרידה המסויימת מאנשים מסויימים.

אני יודעת מי לעולם לא יצא מחיי (בעזרת ה'!),למי אני אציק כל עוד נפשי בי (ושתדעי לך שאם לא תציקי חזרה אבוי לראשך!)

אבל אני גם יודעת למי יהיה קל מאוד לצאת מחיי,בעיקר משום שאני היוזמת.זה עצוב לי,כי חלק גדול ממני ילך גם,החלק שהתפתח ביחד,

זה עצוב גם בשל העובדה שהייתי רוצה מאוד שאותם אנשים יהיו בחיי גם כשאהיה הרבה יותר גדולה..אבל אני מתחילה להבין שזה כבר לא רק בשליטתי.

שכמו שאני חובקת כל קשר חדש אני גם צריכה לדעת להניח לדברים.איך הוא אמר הבחורצ'יק הבריטי? "the hatdest part was letting go" ..?

אני גם מודעת לעובדה שזוהי תקופה משמעותית מבחינת האופי שלי,אני לא אוכל לראות את זה בזמן שזה קורה,רק אחרי שהתהליכים יתרחשו,ברגיעה,אני אסתכל אחורה ואחשוב על מי שהייתי בשניה זו ממש,בבית של אחותי שומרת על הקטן וכותבת על העתיד שצפוי וב"ה יתרחש,כותבת על אני של הלאה.

אז כבר דיברנו על חששות? הרי עוד אחד לאוסף.

למה אני נוברת בזה? איכשהו אני תמיד מסיימת את הפוסטים שלי בקובץ חששות שלא יבייש אף את הפרנואידי ביותר בגהה.

דיי.

טה טה.