ויש גם שמונה

מפגשים משפחתיים נוצרו למטרה אחת בלבד:

לעשות פאדיחות.

בן דוד של אבא הגיע לארץ מארה"ב, אז עשינו מפגש משפחתי של הצד של אבא. הבעיה היתה, שדוד שלי בדיוק גילה שקיבלתי הצטיינות. אז כמו כל דוד גאה, הוא התחיל לספר את זה לכל אחד שנכנס בדלת. מול כולם. בקול.

באמת שלא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

בן דוד של אבא שאל אותי מה אני לומדת, אז דוד שלי אמר שזה מתמטיקה. כמובן שמיד אמא ואבא תיקנו אותו שזה בכלל פיזיקה, ואז הם התחילו להכחיש כל קשר אליי- "זה לא ממני! זה לא ממני!" (האם אני מאומצת?...)

אז בן דוד של אבא הסתובב אליי, ואמר: "פיזיקה? וואו". ניסיתי להסביר שזה לא כמו הרושם שיש לזה ובסה"כ החומר ממש בסדר, אבל אז בת דודה שלי אמרה: "רואים? היא עוד אומרת שזה קל לה!"

כנראה שיש משהו במשפט "סייג לחכמה שתיקה"...

~~~~

ולנושא אחר-

קניתי נעליים עם פלטפורמה. אני מניחה שאני מקבלת על זה איזה 25- נקודות לצניעות...

בד"כ אומרים שגובה מוסיף לביטחון העצמי.

וואו. איזה שטויות.

למי שיש ביטחון עצמי יהיה אותו עם או בלי גובה. ולמי שאין ביטחון עצמי, לא רק שתוספת גובה לא תעזור, אלא שזה רק יפריע.

אני מנסה לשכנע את עצמי שזה רק קצת יותר גבוה מהנעלי שבת שלי, בלי הצלחה מרובה. בכל זאת, בנעלי שבת שלי אין פרחים(!) משובצים בכל הסוליה...

הכי פחדתי מהתגובה של 2 אנשים- אמא שלי, ואח שלי. להפתעתי, הם דווקא ממש לא נבהלו. הרגשתי כזאת הקלה כשהם אמרו שזה דווקא בסדר, שפשוט התחלתי לייבב "תמיכה רגשית! תמיכה רגשית!" לחלל החדר.

היום בבוקר לקחתי אותם. זה בטח הדמיון הפרוע שלי, אבל הרגשתי שכולם מסתכלים עליי ויודעים שלקחתי נעליים גבוהות. ניסיתי לשכנע את עצמי שהם לא מכירים אותי, ושמבחינתם יש מצב שזה פשוט הגובה שלי ואין הבדל אם נולדים בגובה כזה או שמגיעים אליו בעזרת גורמים חיצוניים. זה.. מעט עזר. אבל נראה לי שמישהו סידר בכוונה שאני אתקל בכל הנמוכים של האוניברסיטה. דווקא היום. או שפשוט התחלתי לשים לב לזה בגלל הנעליים כמו שרואים את כל ה"ל" בכבישים רק כשלומדים נהיגה...

אני מקווה שעם הזמן אני אתרגל לזה (וגם הסביבה הקרובה). בינתיים, אני יכולה להתנחם ב-2 דברים:

אחד, אני ממש אוהבת את הנעליים.

והשני, למרות הכל- חברה שלי מהמחלקה עדיין יותר גבוהה ממני...