| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 10/2008
סליחה, אנחנו מכירות?
מן הידועות היא שאני חוטאת כבדה בלא מעט מישורים והבטים. לא בחרתי להיות כזאת, להפך, אני במאבק מתמיד עם הצדדים הלא נעימים שלי, וכמעט אף פעם לא מוותרת על השאיפה לגדול ולהתפתח. לפעמים זה כרוך ברגרסיות חדות, אבל עדיין בסופו של דבר הכיוון שמושך אותי הוא למעלה.
במסגרת היותי כל מיני דברים שכבר פורטו יתר על המידה בבלוג זה, מדי פעם, כפי שדקי האבחנה יכלו לשים לב, מן הראוי היה שאעמוד מול כל מיני מצבים ואנשים אתוודה ואבקש סליחה. פשוט.
הו. אבל לא אני.
לפני כמה ימים חלמתי חלום ובו סיטואציה טפשית שהבהירה לי חד משמעית שאני יכולה לבקש סליחה רק כאשר ברור לי לגמרי שאני לא אשמה. הייתי בסדר. הם לא הבינו. מה אכפת לי לבקש סליחה אם אני יודעת שאני בסדר? לא אכפת.
אבל. אם חלילה יש לי ניצנוץ של הבזק (שלא לומר טונות של משקעים) של רגשות אשם או תחושה לא נעימה או ידיעה ברורה שנהגתי בצורה לא ראויה, כהת חושים ולא מתחשבת - אני אתווכח עם עצמי ועם הסביבה עד חורמה ובלבד לא להניח להכרה הזאת לחלחל אלי ובטח שלא לצאת לעולם בצורת בקשת סליחה. לא מסוגלת.
אבל פה זה לא נגמר. יש לי דיון ארוך ומעיק עם כל מוסד הסליחה. בגדול אני לא מבינה במה מדובר. או שזזתי מהמקום הפוגעני, ואני כבר לא שם, ולכן מן הראוי במידת האפשר לקבל את המקום החדש ממנו אני מנסה לתקשר, או שאני עדיין במקום הפוגעני, במקום של חוסר תקשורת, ושום סליחה טכנית לא תזיז את זה לשום מקום.
יתרה מכך. אפילו הילדים שלי, לא ברור לי מה הדוגמה שיש לתת להם בהקשר הזה. אם הילד שלי דוחף ילד אחר אני צריכה להגיד לו לבקש סליחה? כי זו הנורמה ההתנהגותית? כי ככה יהיה לו יותר קל להסתדר בין בני אדם? גם אם זה על חשבון האוטנטיות של התחושות שלו? כלומר, באיזשהו מקום הדבר היחיד שהוא באמת בעל ערך זה להיות בקשר עם מה שמרגישים. להגיד טכנית "סליחה" ו"תודה" זה לפתח את חוסר הקשר לטובת ההרגלים. מצד שני, אולי ההרגלים האלה הם הקרקע של התחושות והזיהוי שלהן? מן "שלא לשמה בא לשמה", כזה. לכי תדעי.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: