אדימדומים

כתבתי איזו טיוטה קטנה ביום הראשון של המלחמה הארורה הזאת ובסוף לא פרסמתי. העמדות שלי ברורות, נראה לי. למה סתם להרגיז את המתרגזים?

אבל אז דפדפתי קצת בבלוגים וגיליתי שגם כמה מהטובים שבהם מתיוונים.

אבא של ג'וני תמיד אומר: "החוכמה היא לא לראות מה העמדות של הבנאדם, אלא לאן הכיוון שלו". והכיוון מייאש.

באמת, אני לא מבינה כלום בהיסטוריה או גאוגרפיה או היסטוריה של הגאוגרפיה או מה שלא תרצו. לא מבינה בפוליטיקה של הפוליטיקה.

אני חושבת על כל האנשים שבהווה המאוד מתהווה נשבעים מתוך בכי קורע לב וצער שחור, בור עמוק על אובדן יקירהם, או אובדן חלקי גוף של עצמם, או אובדן חלקי גופם של יקירהם, כמה מהם נשבעים לשנוא ולנקום ולהרוג גם אם זה יהיה הדבר האחרון שיעשו?

"לפגוע במוטיבציה של החמאס". פחחחחח. אולי תנסו לשלוח להם מלא אוכל משובח, כלי נגינה, סרטי פורנו (ביתיים, לא נצלניים), מים חמים ובתים מוסקים. אולי זה יפגע במוטיבציה שלהם ליירט את הדרום הישראלי. אולי משלחת של רופאי שיניים לילדים שלהם.

התגובות בויינט נהיו בלתי נסבלות. ההרגשה היא שאוטוטו מוציאים אותי מחוץ לחוק במקרה הטוב ולהורג במקרה היותר קיצוני. ויינט נוטפת שנאה כלפי כל מי שמעז לומר משהו חוץ מ"כל הכבוד לצה"ל".

כמה קשה לקרוא על המצב בו המדינה מעמידה את תושבי הדרום וכמה בלתי נסבל ממש לקרוא שהם מודים למדינה על המצב הזה.

כולנו שטופי מח. כולנו (טוב, כמעט כולנו. זה כולנו רטורי כזה) הלכנו לצבא, והחזקנו רובה ובכולנו הוחדר המסר שאפעס איכשהו זה לגיטימי. אפשר לירות בבנאדם. גם אם אתה לא רואה אותו. גם אם הוא לא מאיים עליך ישירות. לא רק מותר. חובה לירות בו אם פוקדים עליך לעשות את זה. "לבצע ירי" הם קוראים לזה. מה הקטע הזה של "לבצע ירי"? כאילו הזרה כזאת. שלא תרגיש שזה באמת משהו שעשית. רק ביצעת. צה"ל מבצע גהנום בעזה.

סליחה על הבנאליות, אבל אני לא מבינה את הקלות הזאת של ההרג. פאקינג אנשים מתים. מתים. הבשר שלהם נקרע והדם נוזל החוצה, והם צועקים ומריחים את העור השרוף של עצמם והעיניים שלהם פעורות מכאב ומעוצמת הרגע והם יודעים שהם תיכף מתים. והילדים שלהם רואים את זה. והשכנים שלהם רואים את זה. והאחיינים שלהם רואים את זה. ותוך כדי זה יש רעש מחריש אוזניים של מטוסים ומטחי אמממו שנורים לעברם. באמת יש מישהו בעולם שיכול להרוויח משהו מזה שהוא גורם לכזאת סצנה להתרחש?

לפגוע במוטיבציה של החמאס, עלאק.

לא אכפת לי להשאר לנצח טפשה ונאיבית ולא מציאותית ושמאל סהרורי או מה שלא תקראו להרגשה החד משמעית שיש לי שלהרוג זה לא יפה.

אתמול למשל, שוב ראיתי בעוונתי כל הערב פורנו לסבי, וכשהצלחתי להתיק את עצמי מהמחשב והתמלאתי תחושת קבס מעצמי וחשבתי לי מעניין מה שאר האימהות מהגן עשו בזמן הזה, כי יש פה איזה קטע מוסרי מסריח כזה, לא בגלל התעשיה המזוהמת, אלא סתם הקטע המוסרי הפשוט, השאריות של הרילגיוזיות הקולקטיבית או מה שזה, שמרגישים שזה "לא מוסרי" לטחון שעות על גבי שעות פורנו. ואז חשבתי לעצמי "באמת?" ומה עם כל הגנרלים שבשעות אלה ממש תכננו היטב ובהדיקות את ההתקפה שלהם ליום הבא? ויצאו מהישיבות המעושנות שלהם מדושני עונג. זוכרים מה הם עצמם אמרו, ומה אמר זה שהם לא כל כך אוהבים, ואיך הם סתרו את דבריו והוכיחו שהם יותר. ואיזה אחלה גברים הם ואיך הם שומרים על המדינה. הם באמת חושבים שהם שומרים על המדינה או שבפנים עמוק בתוך הלב גם הם יודעים שזה חרטא? בקיצור, חשבתי שלעומתם, כמה שעות של צפייה בפורנו זה באמת לא נורא.

ועוד משהו קטן. לפני כחצי שנה התארח אצלנו יונתן שפירא. ההוא מהשיר "אבל אמא לא הכירה את יונתן שפירא". יונתן היה טייס קרב  טייס מסוק תובלה,  "מבצע פקודות". והוא מיוזמי מכתב הטייסים. לפני מיליון שנים (במסגרת היותי בת 14), הכרתי כמה אנשים מקורס 115, וקצת שאלתי אותו עליהם. הוא אמר לי: "כן, הם היו מדריכים שלי, אבל תביני, היום אני כבר לא חושב עליהם 'זה בחור נחמד, ואיזה אחלה בנאדם', בראש שלי אני רואה מאחורי כל אחד מהם שובל של דם".

והנה קליפ מלפני שבע שנים (רעות) של שיר שיונתן שפירא כתב ומבצע. שיר ערש לטייסי חיל האוויר. תשארו לכתוביות בסוף ותכפילו בעשרים.... (ותודה לג'וני שהביס את גוגל ואיה כורם גם יחד).