| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 2/2009
בין מרצ לחד"ש
בבחירות ב 1981 הייתי בת 10. אחי בן ה 15 תלה מתחת לחלון שלנו שלט כתום גדול ועליו אותיות שחורת "ר"ץ". הוא היה פעיל בנוער ר"ץ והשם שולמית אלוני לא מש משפתיו. לא נותרה לי ברירה אלא לתמוך בליכוד. הסתובבתי שם בקיץ, בסניף בעיירת מגוריי ובליל הבחירות ישבתי עם הפעילים בדירה הקטנה והזנוחה ששימשה להם כמטה.
ככל שעברו השנים ונכנסתי אל תוך גיל ההתבגרות המסוחרר שלי, הלכה והתאדתה התעניינות שלי במפלגות ופוליטיקה. המילה "ציונות" נשמעה לי שקר עוד הרבה לפני שהבנתי לעומק מה עומד מאחוריה. בזתי לכל העיסוק הכפייתי הזה סביבי יחסי ערבים-יהודים, הכל היה נראה לי חלק מאיזו תרמית, שקר של המבוגרים, משהו וירטואלי לגמרי שהם יוצרים למען עצמם כדי שיהיה להם על מה לכתוב בעיתונים ובמה להתעסק.
כשהייתי בת 17, ואחי בן 23, הוא עזר לי קצת בהגדרה העצמית שלי. "את אנארכיסטית" הוא אמר לי. בררתי קצת למה בדיוק הכוונה ובגדול הסכמתי איתו. כן. אפשר לומר. אני לא קונה את כל משחקי השלטון האלה. זה לא נראה לי חשוב ובטח שלא נחוץ. זה מסמא יותר מאשר פוקח. זה מביא יותר שנאה ופחד מאהבה וחמלה. העמדה שלי לגבי זכויות אדם והדבקות בשלום עד כדי פציפיזם היו מאוד ברורים עבורי, רק לגמרי לא מצאתי איך כל זה קשור לפוליטיקה. הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" נשמעה לי ימנית. מה, אי אפשר לחיות ביחד?
בבחירות הבאות בהן היתה לי כבר זכות הצבעה, 92 ו 96, לא הצבעתי. הייתי כבר בת 25 ולהפתעתי הכנה התבאסתי רצח מזה שנתניהו עלה לשלטון. הקרח התחיל להסדק.
נראה לי שהאדם שהשפיע יותר מכולם על יחסי לפוליטיקה הוא אבא של ג'וני. האיש הזה, הסולידי, המהוגן, המשכיל למהדרין, המבוגר ממני ב 47 שנים הגדיר את עצמו כאנטי ציוני בפה מלא ובלי להניד עפעף. לא ידעתי שאפשר להיות אנטי ציוני בצורה כל כך מובנית ומכובדת. זאת היתה התגלות של ממש עבורי. הוא ביטא דברים שהרגשתי ושחשבתי שאי אפשר לומר אותם כשאתה בין בני אדם "מתורבתים". תמיד ידעתי שהציונות, באיזשהו מקום היא אנטי-ישראלית, נגד האנשים שחיים כאן. סיסמה ריקה. הוא ידע להגיד את הדברים שלי בשפה שלהם.
ואז, כמובן, החיים המשותפים עם ג'וני. נחשפתי לכל כך הרבה מידע. והפעם בלי הנחרצות הדוגמטית של אביו אלא באהבת האדם האינסופית שלו. אני לא מרגישה שהתחושות שלי השתנו. הן קיבלו קצת יותר תוקף, קצת יותר מילים, אני טיפה יותר בטוחה בעומדי מול "אנשים מן הישוב", אבל בבסיס של הדברים מה שמניע אותי היום לבחור בחד"ש היה שם מאז ומתמיד רק בלי שמות ובלי מילים.
בניגוד למרצ ולכל שאר המפלגות - המודל של חד"ש הוא שותפות יהודית-ערבית. לא מפלגה יהודית שמסכימה שיהיו בה כמה ערבים, אלא תנועה ששותפות יהודית - ערבית היא עקרון אצלה כבר הרבה שנים. אולי מודל למה שצריך להיות כאן, שיום אחד יהיה כאן.
הבמאית איבתיסאם מרעאנה פרשה מהמקום ה-12 ברשימת מרצ ביום שמרצ הכריזה שהיא תומכת במלחמה. באותו מקום היה גם אבנר בן זקן - שפרש כי מבחינתו "העובדה שמזרחי עדיין משתכר 40 אחוזים פחות מאשכנזי" לא מספיק חשובה למרצ. לחד"ש יש סיכוי להכניס שתי נשים חדשות לכנסת - במקום החמישי והשישי - את עאידה סולימאן - מרכזת "נשים נגד אלימות" ואת נורית חג'אג' מהקשת הדמוקרטית המזרחית.
בבחירות האלה ליברמן יוצא המנצח הגדול בגלל קמפיין ברור של שנאה נגד פלסטינים בכלל, ופלסטינים אזרחי ישראל בפרט. התשובה הכי טובה שאפשר לתת לו היא - ליברמן, פושול נחוי! אנחנו עם הערבים, ביחד, לא מפלגה יהודית שתומכת בשלום ובזכויות הערבים, אלא תנועה של יהודים וערבים. אין זמן יותר נכון להגיד לו את זה ככה במפורש, מאשר ביום שלישי הקרוב.
אני יודעת שיש קושי להרבה יהודים להצביע בעד מפלגה שתמיד אומרים עליה שהיא "ערבית". זאת סיבה מצויינת להצביע בעדה, כדי שנוכל להתנקות מהליברמניות שינקנו ושקיימת כמעט אצל כל יהודי ישראלי.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: