נניח, ולו לצורך הפוסט, שאין באמת שום דבר שאפשר לקרוא לו "חומר". כי הכל רוח. דחוס יותר דחוס פחות, אבל תמיד רוח. (זה לא איזה משהו חדש, חכו רגע, תיכף נגיע). אם אנחנו כבר כאן, אז בואו גם נניח, שאין רוע בעולם כלל. רק זכּות וטוהר. כל מה שאנחנו מפרשים כרוע מקורו בפרשנות המוטעית שלנו. אי הבנה. שיכחה של האמת. זה אמנם לא קשור להמשך הפוסט, אבל תמיד נעים להניח את זה :)
בקיצור.
אמרנו חומר. אז הגוף הזה שלי. ובאמת. שבועות וחודשים שאני מתאפקת לא לפצוח פה בתלונות רמות, אבל הגוף הזה שלי, גם אם הוא בכלל לא חומר וכולו רק רוח, בבואה של נשמה, מילימטר התגלמות של האלוהות הנשגבת, הגוף הזה בלתי נסבל. לא אכפת לי זה שעליתי 11 קילו, הם כולם מתנקזים לתוך חרטום הספינה (הלא היא הבטן).
מהבוקר עד הלילה צרבות. צרבות של ים המלח מינימום. אש בחזה. לגרוב גרביים זאת פעולה שאיך שלא תגשי אליה מאלצת אותך לצמצם טווחים בין הבטן הענקית לוושט מה שגורם ליסורים של כמה שעות. כל התכופפות. כל קימה או התיישבות. היום בטיפת חלב אמרו לי "תמנעי מלאכול מטוגן, חמוץ, חריף, מתוק ומלוח". אהה. "גבינה, למשל, זה טוב" היא הוסיפה. יופי. ואני אומרת לכם שגם לשתות מים עושה לי צרבת נוראית כי זה מדלל את המיצים בקיבה או משהו וכל החומצתיות הזאת....
אין לזה מזור. אפילו להתלונן כבר עוזר פחות ופחות.
עזבו זה שאני ישנה על מגדל קטן שהקמתי לי מכריות ושמיכות. ישנה כמו זקיף. הבנאדם מתעורר מה הוא רוצה? התמתחות קטנה. לא מצליחה לאלף את הגוף הזה להתמתח רק בחלק העליון. מעצמן הרגליים נמשכות ונמתחות. בחיים, לא בהריונות הקודמים ולא באזרחי, לא היו לי כווצי שרירים כאלה בשוקיים כמו שיש לי בכל התמתחות כזאת כשאני מתעוררת. תופת של שרירים תפוסים, משהו שנמשך 30 שניות בערך, משהו שאת מרגישה שהולך להגיע בשניה שאת קולטת את עצמך נגררת להתמתחות לא רצונית ואין אין אין מה לעשות. נשימות קולניות, חיחורים וזעקות שבר. ואז זה עובר.
אי אפשר לקרוא סיפור בקול. אי אפשר לנפח בלונים. לכל המותרות האלה אין מספיק חמצן. בן השלוש שלי מדי פעם מתיישב ואומר "אין לי אוויר". מעניין.
כל הזמן יורד לי דם מהאף. הידעתם שבמשך ההריון כמות הדם בגוף עולה בשלושים אחוזים? שלושים!!! זה אומר שהלב מפמפם כמשוגע שעות נוספות. חלק מהנימים לא עומדים בלחץ ומתפוצצים...
וחוץ מכל צפיחית הדבש הזו, לפני כמה זמן גריינג'רית, שותפתי לתקופת ההרות הנוכחית, כתבה על בריחות שתן. "הא..!" עניתי לה "אצלי אין דברים כאלה". ובאמת מעולם לא היו. השלפוחית שלי עשויה מחומרים של כור אטומי. אף טיפה לא תזוז בלי פקודה מפורשת, ואפילו אז לעתים הן מסרבות.
לא עוד.
אתם פאקינג מתארים לעצמכם מצב שבו אתם משתעלים ובתגובה לזה נרטבים לכם התחתונים? בפעם הראשונה שזה קרה חשבתי שיורדים לי המים. זוועות זוועות זוועות.
מחר אני מתחילה את החודש השמיני. נותרו חודשיים.
זה מה שיש לי לספר לכם לרגל יום המשפחה.