| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 3/2009
סידורים של נשמות
אולי קבענו משהו, עניינים של נשמות. אולי הוא בדיוק היה צריך עזרה והנשמה שלי פרחה לעזור לו. אולי אני היא זאת שרציתי להתייעץ איתו. כך או כך נאלצתי לנטוש את הגוף לכמה שניות ארציות.
"איזו דרמה קווין את" אמר לי ג'וני בחיוך, בזמן שאני שוכבת בחדר התאוששות סמוך לחדר ניתוח בו הבן הקטן שלי שרוי בהרדמה מלאה. הרגליים שלי מורמות, אחות נחמדה אחת פתחה את הכתפורים של המכנסיים מתחת לבטן הענק שלי ורופא כסוף שיער שהיה לידינו במעלית בזמן שהתעלפתי אומר: "הנה, הצבע שלה חוזר".
אחרי שליוויתי את הקטן לחדר הניתוח, נישקתי אותו ודברתי איתו, שעה שהצמידו לפניו את המסכה וראיתי את מבטו המצטעף והמתרחק עד להרדמה, ברכתי על כך שאני לא יכולה להשאר ולצפות ברופא המרהיב (באמת. רק שבחים. ד"ר זיו - לכל המעוניין) מתעסק לקטן בתוך הפה יצאתי אל ג'וני ושנינו הלכנו קצת החוצה לשמש, לשתות קפה, לעשן סיגריה.
חולשה הרגשתי.
"הולכת לשבת בכסאות של הקפטריה" אבל לא הגעתי עד לשם, נאלצתי להתיישב באמצע הדרך ולקרוא לו. הוא הגיע ושנינו לאט לאט הלכנו עד הכסאות. היתה דלוקה שם טלוויזיה על ערוץ 24. אחר כך ג'וני אמר שבהכל אשם רון שובל שבדיוק הופיע שם באולפן השקוף. אני זכרתי משהו במעומעם ועל פניו זה נשמע הגיוני.
"אני עולה לשירותים" מלמלתי, ג'וני אמר שהוא בא איתי, הלכתי שני צעדים והתיישבתי על הריצפה ליד המעליות. ג'וני, הרופא הכסוף ובחורה נחמדה הקימו אותי ורצו להכניס אותי למחלקה הקרובה "רק לא להפרייה חוץ גופנית" מלמלתי כשראיתי את השלט.... נכנסו למעלית. במעלית אבדתי את זה לגמרי, ניסיתי להשען על ג'וני אבל כנראה ממש התרחקתי כי הדבר הבא שאני זוכרת זה את ההתעוררות. התעלפתי לכמה שניות וחזרתי. הם ליוו אותי לתוך חדר ההתאוששות, שם האחות סידרה אותי על המיטה והכינה לי תה מתוק. "תנשמי עמוק" היא אמרה לי. "אל תדאגי, אני לא מתכוונת להפסיק עכשיו" הרגעתי אותה.
אני כל כך לא מתעלפנית שזה ממש הדהים אותי. אני כמובן בעד כל זה, זה סוג של סוטול מאוד מעניין, ובכלל אני חובבת מצבים קיצוניים כאלו. הילד שלך בהרדמה מלאה, ואת בחודש תשיעי עם אנמיה שגורמת לכל מי שרואה את בדיקות הדם שלך לצקצק בלשונו שעות ארוכות ("לא יתנו לך אפידורל גם אם תרצי") ומסביבך עדה של רופאים ואחיות שלידות זה ממש לא התחום שלהם. כולה עשר בבוקר ומאחוריך כבר יום כל כך אינטנסיבי. פיקים גבוהים כמו פעם.
התאוששתי די במהירות. לא ביג דיל.
אחרי כשעה יצא ד"ר זיו ואמר שהכל עבר בסדר. חיכינו עוד כמה שעות, מתחלפים ליד המיטה של הילד הישן, עד ההתעוררות וההקלה הגדולה בעקבותיה. "אני רוצה קליקים" דרש הילד נחרצות ברגע שנעמד על רגליו. לא ולא, אדון ילד. לא קליקים ברגע בו מקיצים מהרדמה מלאה בגין טיפול בשיניים.
עבר בשלום. תם ונשלם. תודה לד"ר זיו ולקב"ה ולכל מי שעבד איתם באותו בוקר. ותודה על החיזוקים, החמסות והעיצות. לא תמיד מצליחה לענות, אבל קוראת כל מילה שנכתבת ומברכת על כל תגובה שבאה מהלב.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: