אדימדומים

זה פוסט סלט. מי שיצליח - יצליח. מי שלא - יקבל את כספו חזרה.

הילדים טבחו לי במצלמה ולכן שוב אני מצלמת עם הטלפון הנייד, ימח שמו.

הכנות לקראת גלישת כריות במטבח:

סיפור קטן שחמותי אוהבת לספר:  האריה שוטט ביער ותפס את הינשוף. "לך ותביא לי את הדבר הכי יפה בעולם" ציווה עליו בשאגה. הינשוף עף משם ותוך כמה דקות חזר עם גוזל ינשופון.

אז כן. גם אני חושבת שהילדים שלי הם משהו מיוחד, למרות שבלבי פנימה אני זוכרת שתינוקות זה די משעמם; ראית אחד ראית את כולם.

אני קרועה על תקופת העוללות הזאת שאולי יש בה מן ההתשה של הגוף אבל היא מזור גדול לנפש. הסימביוזה הזו, ותחושת השייכות האמביוולנטית למין האנושי מקבלת פתאום פנים כל כך חמודות. יש בזה הקלה גדולה. זמן קסם. נעים להיות אמא לתינוק קטנטן ובריא, חמדולילה. החרדות לא נעלמות. תמיד הכל יכול להשתבש. החיים נרקמים בחוט דקיק-דקיק. לא למשוך חזק מדי. להזהר מקשרים. לא לצפות ליותר מדי. לכוון הכי גבוה שאפשר. הכל ביחד. תודה אלוהים שהכל בינתיים כל כך יפה אצלו. קסמים קשים.

והגלישה :

הייתי חייבת להתחיל מהתמונות האלו כי על התמונות של העולל טרם הגענו להסכמה. ג'וני אומר שהוא לא צריך בקרמה הקטנה והחמודה שלו את כל התגובות המתחכמות שלכם. אני די מסכימה. אז מה נעשה? נסגור את התגובות? תבטיחו לא לנסות לאפיין אותו?

הוא נראה לי כל כך חכם ומפותח לגילו שמדי פעם אני עוצרת את עצמי מלבקש ממנו להאכיל את החתולים או לשים רגע עין על האחים שלו.

הוא רק עושה כאילו הוא בוכה. זה לא באמת.