אדימדומים

איזה מן שם זה רות

כמה זרות

בין סנטפטרסבורג למואב

גם אם תלכי אחר אשר נפשך תאהב

גם אם תאספי אליך מבט צלול

ואת כל הקרקס המדמם שלך

כל רגב תהפכי בו ותהפכי

התנחמי בהבזקי כמעט

הפשירי דמעות חורצות פסי אורך על לחי צוענית בת שבעים

כמו שהיית אולי רוצה

בלי כל הממלכה המהבהבת הזאת.

באמת.

גם נמרצים ממך היו מתעייפים.

אדם קונה ברשתות שיווק מזון זולות

רואה אחר כך כל הערב

את חייו עוברים לנגד עיניו

ואין בכוחו. אין בכוחה.

*****

הימים ימים קשים. לא מבינה מה יש לה לשמחה הזאת ממני. אין לי שליטה עליה, היא זאת שמשתלטת עלי כמו עננה קודרת. גם כשאני מותשת, גם כשאני מרגישה מקופחת ואומללה ונושאת לבדי בעול היקום כולו, ססססעמק, גם כשאני שונאת כל גרם בחיים שלי, אני מוצאת את עצמי שמחה. אפילו מאושרת. כמו מידאס, בחיי. מרחוק זה אולי נראה כמו צרות של עשירים. מקרוב רואים איך הבור הולך ומעמיק ומשחיר.

למען הפרוטוקול: מצאתי עבודה. חצי מישרה, הייטק, ליד הבית. יופי של אנשים. יופי של עבודה.

עוד חודש, אנשים, אני מגיעה לארבעים האמיתי. זה שאני עובדת עליו כבר כמה שנים. יש איזו הקלה גדולה בלהגיע לגיל ארבעים. לא נרקומנית, לא מאושפזת, עם תחושת יעוד ואופק מדיני. סוג של אופק מדיני.

אני לא יכולה לכתוב מתוך האפלה הזאת. בתוכי רצות שיחות מגוחכות:

טוב. אולי חתמנו פה על איזה פתח יציאה. אם יש פה פתח יציאה אני רוצה לממש אותו, בבקשה.

ג'וני והילדים? הם חתומים מולי על ההסתברויות שלי. פתחי היציאה שלי כלולים בתסריט שלהם.

אבל מה עם האנושות? מה אני אגיד ליהוה? "לא יכולתי להמשיך עם חוסר הבטחון הכלכלי הזה"? "שבר אותי האיום של צ'קים חוזרים"? "לא רוצה להיות מוקד שירות לקוחות 24/7 של כולם כולם כולם כל הזמן כולם כולם"?

אבל עובדה שכנראה קבעתי לעצמי פתח יציאה (או לא), ידעתי שזה יהיה בלתי נסבל עבורי.

אבל מה עם האנושות, גאד דאם? מה עם הליבות האלה? מה עם הליבה שלי שעדיין צמאה למתוח את מוטת הכנף של היכולות שלה? למצות את הגדילה שלה? מה זאת ההינעצות הזאת בכאן ועכשיו הדבילי הזה?

טוב. אני אומרת לעצמי ולחבר יהוה. קבל הארכה. דלג על פתח היציאה הזה. אבל ראבק. כל האדמה הזאת. תהיה לי בריא. זמן וחומר. חומר וזמן. זמן וחומר. חומר וזמן. בא לי להקיא אותך ואותי מקרבי. מזל שאני מספיק שמחה בשביל שנינו.