| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 6/2006
איך הפסקתי עם השאכטות
הלופ הבלתי אפשרי היה שלאחר מיליוני שנים בהן עישנתי באדיקות, בהנאה, בהגשמה, ומה לא, מצאתי את עצמי נזרקת לחופיו של מצב חדש: עם כל שאכטה ששאפתי מלוא הריאות התגברה בי התודעה שמה שאני באמת רוצה לעשות זה להפסיק להתמסטל. לחדול. לשנות זווית. להפסיק לשים לעצמי ברקסים ומעצורים שמשאירים אותי מאחור משתנקת מעשן האגזוז של כל מה שהייתי יכולה להיות....
אבל
ברגע שהסוטול היה מתחיל לגלות סימני התמסמסות הדבר שרציתי יותר מכל זה לשבת רגע בשקט ולגלגל לעצמי איזה משהו. עדיף ארבעה. להירגע. להזכר מי אני באמת. (אני באמת = אותה אחת שרוצה לחדול מהשאכטות. הא לכם הלופ במלוא הדרו).
באורח פלא, נס שאירע לי, תודה לך קב"ה, תודה לך השכינה, לפני שבעה וחצי שבועות, עישנתי לי איזה ג'וינט תורן ב 5 לפנות בוקר כשלפתע התחוור לי שזה הג'ויינט האחרון בשרשרת הג'ויינטים הנוכחית. בלי להתייעץ עם הילדים, בלי לחשוב מה יגיד על זה ג'וני שלי. נסיגה חד צדדית, התכנסות. נחתה עלי ההכרה שהג'ויינט הבא יעושן מסיבות אחרות. לא רק בגלל שעישנתי את כל אלה שקדמו לו.
אני עדיין חדשה בקטע הזה של הגמילה. אולי אני סתם מתלהבת. בחודשיים האלה עישנתי בערך 3.5 ג'ויינטים חלשלושים, אף אחד מהם לא עשה לי באמת טוב.
לפני כל ג'וינט כתבתי למה אני רוצה לעשן אותו. מה רוצה ממנו. מה מאחלת לו. גם אם זה סתם לשקוע לתוך משחקי מחשב ולשרוף זמן ולהתמחות באסקפיזם. המטרה היתה לשים את זה על הדף. שהדברים יהיו ברורים.
בג'ויינט האחרון כתבתי גם תוך כדי הסאטלה. פידבק לג'ויינט. האם עמד בציפיות. מה התחושה בגוף. מה התחושה בראש. מה מספר הלב.
אם מעשנים בהתכוונות מלאה, אי אפשר לעשות את זה כל יום כל היום.
וזה בהתחשב בעובדה שאלה היו חודשיים מאוד-מאוד אינטנסיביים במהלכם ג'וני שלי הטוב חטף התקף לב, 4 ימים בבית חולים, אני לבד עם אריק (בן שנתיים וחצי) וקנטונה (בן שלושה וחצי חודשים - כיום), מזדהה בשארית כוחותי עם המיגזר קשה היום של ויקי קנפו, ואחרי זה כשג'וני שב משדה הקרב, הוספתי אותו לרשימת המטופלים. לא כל יום אני הופכת להיות צלולה בדעתי כמו קרקר עבש, מטופלת בשני ילדים ובנזוג חולה לב. לג'וני שלי שלום, תודה.
אני, להזכירכם, אקס-אקסטרימיסטית.
הייתי מאזינה למטאל וטראש וחותכת לעצמי את הידיים עם בקבוקים שהייתי מנפצת ברחוב, בשעה שבני גילי היו מתרשמים עמוקות מההרמוניות של סוזאן וגה מחזיקים ידיים ונשבעים לשמור על טוהר הנשק בכל נשיקה ונשיקה עד קץ הימים.
נו, בבקשה...
ידעתי שתיכף אני אתחיל להשוויץ בכל ההרס העצמי הזה.
טוב. בפוסט הבא אני אנסה לספר מה היה שם עם אח שלי. אני אותיר את כל הציחקוקים וההגנות בצד. אני אהיה עצובה ושותקת. כמו שתמיד רציתי.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: