| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 6/2006
Brothers in Arms
מפתיע, בא לי לכתוב על הכל רק לא על זה.
אבל יש דרך לעשות. והגיעה העת לעשותה.
נקרא לו יוהאן. גם במציאות השם של אחי דומה, כמו להכעיס, לשם של ג'וני שלי.
יוהאן (שם נורא, בחרתי) היה בן 13 ואני בת 8. ככה התרגלתי לספר את זה לעצמי למרות שאין לי מושג בני כמה היינו. אולי הוא היה בן 15 ואני בת 10. בגלל שבין הורינו שררו יחסים בלתי אפשריים, הוא ואני חלקנו את אותו חדר בעוד שלהוריי היו חדרים נפרדים.
אני יושבת מול המחשב וחופנת את הראש בידיים. איך מספרים את זה?
הוא החתים אותי על מסמך. המסמך היה כתוב באותיות רוסיות אבל המילים היו בעברית. אם ההורים היו בטעות עולים על המסמך הזה הם לא היו מבינים את המילים העבריות, ואם מישהו שיודע עברית היה עולה על זה הוא בכלל לא היה מצליח לקרוא. מהות המיסמך היתה שאסור לי לספר. שהוא הולך להראות אותי, מפוסקת. לחברים שלו ושאני לא אספר על זה.
וכך היה.
כמה פעמים זה קרה? עם כמה אנשים? האם הם שילמו לו כסף? או אולי זה רק "הכבוד" שהניע אותו? הוא היה ילד לא מקובל. בולט ברוסיותו. מאות אלפי שנים מאוחר יותר הוא סיפר לי שהוא נאנס בילדותו. לא היתה לי אוזן לתת לו ובטח שלא כתף. למרות שיחסינו התייצבו בסופו של דבר, אני לא יכולה לדבר איתו על מה שעבר עליו. וגם לא על מה שעבר עלי. בגללי. הוא דווקא היה רוצה לדבר על זה. הוא לא פעם אמר שהוא מרגיש אשם.
בינהם היו חברים קרובים שלו, ילדים של חברים של ההורים, היו גם סתם נערים מהשכונה. הם היו באים אלינו הביתה או קוראים לי למקלט, מחכים שאני אתפשט. אתיישב או אשכב. ומסתכלים. קצת נוגעים. מפסקים. שום דבר אלים, במובן האלים. זה היה מרגש במידה מסויימת. כל ההתעניינות הזו בי.
אחרי זה הייתי רואה את הנערים האלה בשלל הזדמנויות. הנושא מעולם לא הוזכר. אף אחד אף פעם לא בא ואמר מילה. זה לא מדוייק. למעשה יש אחד, בן של חברים של אמא, שבגיל 17 קצת לימד אותי מתמטיקה, לא הסכים לקחת כסף ואמר שהוא מרגיש חייב לי. במובן של הפיצוי. בלי להזכיר את הנושא הזה ישירות. לקח לי שנים לקשר את זה. כל היתר שתקו ועודם שותקים. הם אנשים בני 40 כיום. יש להם ילדים, ילדות.
יוהאן היה נכנס אלי למיטה בלילה. מלטף אותי. מלקק אותי. משכנע או מאלץ אותי למצוץ לו. ולהתנשק איתו. זה היה מגעיל אבל לא נטול ריגוש. הרגשתי שזה משהו שההורים היו מתנגדים לו נחרצות ומאחר והאוייבים המרכזיים שלי היו ההורים, הסקתי שההתנסות הזו בטח לטובתי באיזשהו אופן. פעם אחת, כשההורים לא היו בבית, אחרי שהיתה התרחשות מיטתית כזו הוא נכנס לאמבטיה. כבר אז באיזשהו אופן נראה לי שידעתי שהוא הולך לאונן. ביקשתי ממנו שיתן לי להכנס. הוא סירב. שאלתי למה. הוא ענה בפרינציפ. שאלתי מה זה פרינציפ. הוא אמר (מעבר לדלת הסגורה) עיקרון. גם עיקרון היתה מילה שעוד לא הבנתי. אני מביאה את ההתרחשות הזו כאן כלשונה. כדי להסביר כמה קטנה הייתי. כמה לא מבינה. וכדי להמחיש לעצמי שהוא גם התעמר בי. רגע אחד מין וברגע הבא דחייה וניכור והרחקה.
רב הבילבול.
אני מרגישה אשמה.
אני יודעת שאני לא. אחרי שנים ארוכות של טיפול פסיכולוגי ועוד כל מיני טיפולים.
אני לא אשמה.
אולי אפילו אף אחד לא אשם.
אולי יוהאן. אולי האיש שאנס אותו. אולי האיש שאנס את האיש שאנס אותו.
לא אני. גם אם זה היה מרגש. גם אם נדמה לי לפעמים שאני הובלתי לזה, נגעלתי תוך כדי. האמביבלנטיות הזו כלפי מין נשארה.
כמה פעמים זה קרה, האירועי מיטה האלה? אין לי מושג. 10? 20? 50? אני זוכרת בעיקר מין אוראלי. הוא יורד לי. ושואל כל הזמן אם זה טוב. אם אני נהנת. אין לי מושג מה עניתי לו. המון פעמים אמרתי לו להפסיק. ממש לא רציתי להתנשק איתו. ממש לא רציתי למצוץ לו. הוא אף פעם לא הפעיל עלי כח אלים. אבל הוא כן הכריח אותי באיזשהו אופן. אני הייתי איסטניסטית כשהייתי קטנה. המחשבה על לשתות איתו מאותו ספל נראתה לי מזעזעת. לא רציתי להתנשק. לא רציתי למצוץ. לא רציתי, לא רציתי, לא רציתי.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: