| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 6/2006
טובים ורעים, חלשים וחזקים
איזה קטע זה, שדווקא על המקרה שבו המשטרה היתה מעורבת, המקרה שפורסם בשלושת העיתונים בתוספת הפנייה מהעמוד הראשי, איזה קטע זה, שדווקא את המקרה הזה שכחתי לציין בפוסט הראשון.....
מעניין מה פרויד הפחדן היה אומר על זה.
אז זהו, היה מקרה אחד שולי וזניח לפני כ 11 שנה וחודש אחד. חזרתי הביתה באמצע הלילה, גרתי לבד במרכז תל-אביב, הוא טיפס אחרי במדרגות, ובכניסה לדירה ניצמד אלי מאחור ו"חיבק" אותי.
מה עשיתי?
צעקתי.
מה הוא עשה?
ברח.
מה עשיתי?
רדפתי אחריו.
רדפתי ורדפתי ורדפתי בחצרות חשוכות ובכניסות לבתים לא מוכרים. חיה פצועה, פרווה סומרת וציפורניים שלופות.
פתאום נבהלתי שהוא יקפוץ עלי מאיזו פינה חשוכה, הסתובבתי והתחלתי לחזור הביתה. הסתבר שרצתי לא מעט, בשביל בחורה שעישנה את הכמויות שעישנתי באותם ימי רווקות חלולים.
ליד הבית חיכתה ניידת. צ'קלקה והכל. אני, שנה לפני זה התיישבתי לי באבו-כביר ל 24 שעות בתמורה ל5 גרם מריחואנה שהסתובבו לי בתיק. לא היתה לי שום זיקה מיוחדת לשוטרים. השכנים כנראה שמעו וקראו להם.
נסענו למרחב הירקון.
גבו ממני עדות.
התפלאו מהנחישות. פירגנו.
אני חזרתי הביתה עצובה.
ילד ערבי, צעיר ממני ב 10 שנים, חלש ממני, נצמד אלי בחדר המדרגות. ואני פוסטמה אשכנזייה ויהירה שכמותי, רותמת את המשטרה. בניגוד מוחלט לכל התפיסה האנארכיסטית וההומניסטית שלי.
למחרת התקשרו מהתחנה שאבוא לזהות את התוקף. הם צדו אותו. שמו אותו בכלוב. ככה יעשה לילד ערבי שלא שירת בצבא ושלאבא שלו אין שלמונים.
העמידו אותי לפני שורה של סטטיסטים ואותו ביניהם.
ראיתי אותו התחלתי לבכות. ראיתי ילד שנולד לתוך מעגל אלימות, דמיינתי את הכפר בגליל בו גדל, את מישרתו כשוטף כלים במסעדת מי ומי בדרך פתח תקווה, את היחס של אבא שלו לאמא שלו, של היהודים כלפי אבא שלו, של הצבא כלפי קרובי המשפחה שלו במחנות הפליטים, של המשטרה כלפי הכפר שלו. למה אני צריכה להיות חוליה בשרשרת השינאה הזו?
האם מחילה פשוטה ועמוקה לא היתה מועילה יותר?
הוא ראה אותי בוכה ועיניו כמעט התגלגלו מחוריהן ונשמטו על הרצפה. הסטטיסטים התחילו להציץ בשעונם בקוצר רוח.
אותם שוטרים שלילה קודם לכן פרגנו צקצקו בלשונם וקראו לקודקודם. הקודקוד הגיש לי כוס מים. גרר כיסא. פימפם לי במח.
נכון שכולנו הורגלנו לדימוי הפוטוגני של מראה חד כיוונית במסדרי זיהוי. במרחב הירקון המציאות מעט שונה. על מנת שהראייה תהיה קבילה בבית משפט (ובכך יחסכו את הגעתי לדוכן העדים) הייתי צריכה להניח יד על הכתף של הבחור.
מילא אני. באמת, אני בהמה מחוספסת למודת קרבות, והמפגש שלי איתו היה יותר טראומטי עבורו מאשר עבורי, אבל הרי יש גם בנות אחרות. הייתן רוצות להניח יד על כתפו של זה שתקף אתכן תוך כדי שאתן מישירות מבט לכיוונו והשוטר מנציח את האירוע במצלמה? סנסציה.
נכנעתי. הנחתי יד על כתפו. מעולם לא ביררתי מה עלה בגורלו. אם הבנתי נכון היו בחורות נוספות שהוא הפחיד אותן באופן דומה. זה עושה את זה שווה. זה מקל עלי את ההסגרה שלו לידיהם.
זה לא היה אונס. זאת לא היתה תקיפה. זה היה הרצון שלו לחוש עוצמה וכח, להפחיד. הוא היה החלש. לא אני. וברור שזה לא מצדיק. ואסור-אסור-אסור להיצמד ככה לאדם או להפחיד או לעשות כל משהו שעלול לאיים. אסור. אבל איפה הוא היום? ואיפה אני? ומה קורה עם האיזון הקוסמי? מי למעלה ומי למטה?
קצת מפחיד לשחרר פוסט כזה. כמו שכתבתי באיזו תגובה לא מזמן בבלוג אחר, יש לי נטייה ליפול למלכודת של הזדהות עם התוקף.
אבל יחסי קורבן תליין, סוהר אסיר, תוקף מותקף לא תמיד הם יחסים פשוטים.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: