| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 7/2006
סליחה ג'וני - על קצה המזלג
לפני עשרה חודשים ועשרה ימים, תפסתי לי פטיש חמישה קילו והורדתי אותו במלוא הכח היישר לתוך ליבת חיי העדינים והשבריריים (סליחה ג'וני). הרסיסים עפו לכל כיוון ועבר, פגעו במי שפגעו (סליחה ג'וני).
אני לא רוצה יותר משחקי שליטה. אני מבינה איך יחסים , שפינטזתי עליהם רבות ועמוקות ואף מימשתי במנות קטנות, יכולים לתת ביטוי ופורקן לתחושת הביטול העצמי והכאב אבל היום נראה לי שהעיסוק הישיר בכאב ומקורותיו מאפשר לי להתרכז בקושי האמיתי: הקושי בקירבה ואינטימיות.
אני מעדיפה, או לפחות רוצה להעדיף, סקס שכולו עיניים. עיניים מגובה העיניים. לא עיניים מושפלות.
לפני עשרה חודשים ועשרה ימים הייתי בהריון.
שנים, שנים רבות וארוכות, שנות דור, טרחתי ועמלתי על איחוי קרעים, הדבקת שברים, מציאת חלקים תואמים, ואיכשהו הצלחתי לברוא עולם אחד, אינהרנטי, ובמחי פטיש ריסקתי ופוררתי את הכל.
בכיתי ובכיתי ובכיתי. על ג'וני שלי (סליחה ג'וני). עלי. על כל מי שפגעתי בו על העולם שלי שהתרסק.
מזל שבחודש מרץ יכולתי ללדת את הכאב הזה לתוך איש קטן ונפלא.
ג'וני שלי (סליחה ג'וני) לא הרפה. בתוך כאבו הגדול והעמוק הלך ג'וני שלי וקרא באתרים המתארים תבניות התנהגות של אלה שחוו ניצול ותקיפה מינית בילדותם. ג'וני שלי לא וויתר עלי אפילו לא לרגע קט. הוא לטובתי. מעולם לא ביקשתי ממנו הנחות על הרקע הזה של הילדות שלי. כשהוא סיפר לי שהוא קרא וקרא אני בכיתי מרוב התרגשות. על ההתעניינות שלו בי, בכיתי. על האהבה שלו, בכיתי. על הכאב שלו בכיתי. על התמימות שלי שנוצלה לפני שנים ועל התמימות שלו שנוצלה זה לא מכבר. אני מתכוונת להתייפחות ארוכה ומנוזלת. לא איזו דמעה שנשרה.
וכך נולד לו הבלוג. מתוך החזרה לפגיעות המוקדמות.
שוב אני מרגישה איך בהדרגה העולם מתאחה לי. אני פחות עסוקה בלכעוס על אלה שפגעתי בהם ובלשנוא אותם על כך שהפגיעה סימאה אותם. יותר עסוקה בג'וני שלי ובי, בילדים. בכתיבה. בצלילות המחשבה המוזר ונטול הסמים. אחרי מהלומת הפטיש הרגשתי שזכות הדיבור נשללה ממני. לא יכולתי לדבר בעבודה עם אף אחד על שום דבר. הרגשתי שלאנשים כמוני אין זכות להתבטא אפילו לא בעניינים הטרוויאליים כמו העיסוק הישיר שלי בעבודה, או להשתתף בכל מיני דילמות של אימהות אחרות לגבי ילדיהם. לא יכולתי להגיד מילה. אני מרגישה (תודה ג'וני) איך זכות הדיבור שבה אלי לאט לאט.
פעם, כשהייתי בת 16, אחרי אהבה גדולה ואינטנסיבית שהתנפצה, אחי יוהאן אמר לי: אהבה פותרת רק את בעיית אינותה של האהבה. את כל יתר הבעיות עדיין תצטרכי לפתור.
והוא טעה. אהבה, גדולה ואמיתית וטובה, פותרת הרבה יותר מאשר רק את אינותה של האהבה.
בפוסט הבא נדבר על המורה לאנגלית, כיצד למדתי להתעלם מהמציאות.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: