| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 7/2006
אמא יש רק אחת יותר מדי
לפני כמה ימים, בצר לי, גיגלתי את המילה "אמא". נשמע נואש ואף פתטי. זה הזכיר לי שבפעם הראשונה שנחשפתי לאינטרנט, בבית הקפה "ביאנלה" שהיה ממוקם ברחוב מרכז בעלי מלאכה בתל-אביב, דבר ראשון הרצתי חיפוש ביאהו על המילה orgasm. אמרתי לעצמי שאם כבר הגענו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אז למה לא נזרוק חכה. גורנישט.
אתמול, כאמור, גיגלתי "אמא", ואכן הגעתי לאתר שממש נוגע בבעיה עצמה, בעיית ההשלמה עם האם. הכל בגישה מאוד רוחנית ושפה זורמנית.
במשך שנים, בתור בתו של שוביניסט-שרמנטי-אלפיניסט-פיסיקאי, נרתעתי מכל סיסטרהוד שהיא, בטח כזאת שבבסיסה רוחניות (אבא שלי, שהתעורר מהזיית המציאות לפני כחמש שנים היה אומר לי: "רק נשים מאוד אומללות מתעסקות בדברים כאלה").
השלב הראשון שהכותבת מציעה בתהליך הפיוס עם האם; "רשמו את כל התכונות והמאפיינים של אמכן. כתבו רשימה ללא שיפוט וגבולות. רשמו כל מה שאתן רואות שקיים בה."
ללא שיפוט.
ובכן.
משכילה (בתחום הספרות והבלה בלה התרבותי בכלל)
מזהה את עצמה כתלותית למרות שהיא חיה בעצמאות לא מבוטלת כבר הרבה שנים
מזהה את עצמה כקורבן
מזהה את עצמה כאשמה
(אני מצטערת על הבזק השיפוטיות הזה אבל היא באמת מכירה רק שני מצבים רגשיים: או שהיא אשמה או שהיא קורבן)
היא שונאת את עצמה
היא משקרת לעצמה
גם לאחרים
היא לא ערה לזה שהיא משקרת
היא מניפולטיבית
היא לא ערה לזה שהיא מניפולטיבית
היא שוקלת מעל 100 קילו
היא מנסה בו זמנית גם לקחת קרדיט על כל מה שאני וגם להתנער ממה שאני
אף פעם לא מספיק לה ממני, היא תמיד רוצה יותר
90% מהמשפטים שלה מתחילים ב "תבדקי/תתקשרי/תטעמי/תכתבי/תעשי/תלכי/תבררי/תחשבי" ושאר מיני הפעלות
היא נאמנה למוטו הרוסי עתיק היומין "אני סובל משמע אני קיים"
האם העובדה שהיא נטשה אותי כשהייתי בת 13.5 לאחר ניסיון התאבדות, נחשבת כתכונה או כמאפיין?
היא מרבה לעשות דרמטיזציה של זוטות ולהמעיט בערכם של דברים מהותיים
היא ציונית, למרות שהיא חיה באנגליה
היא ימנית, בטח הייתה מצביעה ליברמן או משהו
היא תמיד טוענת "דווקא יש כל-כך הרבה אנשים צעירים שרוצים בחברתי ושמעניין להם איתי"
היא טוענת: "אני כל כך בודדה. רק עכשיו אני מבינה (ככה, בכל שיחה) כמה אתם חסרים לי"
היא קוראת לילדים שלי "הילדים שלנו". אני לא מקיאה.
את זקנתה של אמא שלה היא הפילה עלי. אני סעדתי את סבתא שלי בשנותיה האחרונות.
היא מרגישה אשמה כלפיי ולא מוכנה לוותר על כך שגם אני אחוש אשמה כלפיה בגין אשמתה שלה.
כשהייתי בת 12 היא אמרה לי: "יכולת למנוע את עזיבתו של אבא, אם היית רוצה"
כשסיפרתי לה על ההריון השני שלי היא אמרה: "תחשבי, אולי אתם לא באמת צריכים עכשיו עוד ילד. איך תסדרו?"
כשהיא באה אלינו, וראתה את המאמץ והאושר (למרות הכל) בו אנחנו מקיימים את המשפחה שלנו היא אמרה: "אתם לא תחזיקו ככה מעמד הרבה זמן"
אני לא רוצה לכתוב את זה, אבל למען הניקיון הפנימי והוצאת הטינופת אני צריכה להוסיף שגם מבחינה מינית היא לא נקייה כלפיי. אין לי מספיק הוכחות חותכות אבל בשנים מסוימות, שנות ההתבגרות שלי, היא הייתה נוגעת בי בדרך שבעיניי נתפסת כלא לגיטימית. אבל כמו שהשופטים שלנו נוהגים לומר "המעשים נמצאים ברף העליון של קשת המעשים המגונים". אני לא עושה מזה עניין גדול מדי (ואולי שלא בצדק) רק מהסיבה שהמניע שלה בעליל לא היה מניע מיני. אבל זה היה דוחה ומגעיל ולא במקום. אין ספק בכלל.
אני רק מתעצבנת יותר ויותר. אני אעזוב את זה.
במקום לכתוב תכונות ואפיונים אני כותבת את כתב האישום נגדה. ככה לא מתפייסים. אני לא מסוגלת שלא להיות שיפוטית כלפיה. אולי כי אני לא אוהבת אותה והיא מגעילה אותי?
אני לא יודעת מה עדיף לילדים שלי; שיראו את היחסים הנוראיים שיש לי איתה (אני לא מסוגלת לחבק אותה, למשל) או אולי, עדיף שלא יראו אותי מקיימת איתה שום קשר בכלל. אני מניחה שהיחסים עם ההורים אמורים איכשהו להשפיע על היחס של הילדים כלפיי. חוץ מזה, אם יש בעולם איזשהו מסר שחשוב לי להעביר לילדים זה שאני לא "מוצר מוגמר" אלא עובדת על עצמי ומתמודדת עם האתגרים שניצבים בפניי.
אבל מה עם כל ה-לקבל אותה כי היא לא תשתנה בלה בלה בלה...
אני אנסה ביום אחר לכתוב תכונות ואיפיונים. היום נסתפק בכתב אישום חלקי שכזה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: