| 7/2006
צהבת שיא
הייתי בת 23 בפעם הראשונה שנתקלתי בגבר שלא הצלחתי להשלות אותו שאני פנטזיית חייו.
היה לי בן זוג נחמד ואוהב, נקרא לו ע', שכהרגלי נסחפתי במקביל ליחסי איתו לכל מיני רומנים, סטוצים וסיפורונים. כל זה לא הפתיע אף אחד, בטח שלא אותי, עולם כמינהגו נהג. עד שעיניו של ר' נחתו עלי. הוא היה דחלילון צנום במראהו וקרן ממנו חום אנושי של מקרר גופות באבו כביר. היה לו תפקיד חשוב בסצנה התרבותית באותן שנים. הוא היה מבריק, משכיל אבל גם אנטי ממסדי, מלא בעצמו עד להתפקע. עד מהרה זנחתי את ע' שבור הלב והתמקדתי כל כולי בר'. יחסינו הטוחנים משהו, נמשכו כשלושה חודשים בהם נסעתי אליו במוניות מקצה הארץ ועד קוצה בהתראות של רבע שעה, טסתי אליו במטוסים, התדפקתי על דלתו בליל סערה ועוד שורה של גילויי אהבה נואשים מצדי שתמיד הסתיימו בכך שהייתי נאלמת דום לידו. לא מסוגלת לדבר בנוכחותו. בקיצור, אלה היו יחסים לא ברורים, וככל שהרגשתי את המסמוס מתקרב כך דבקתי בהם יותר, כדרכן של צעירות ורבות. שני דברים נפלאים יצאו לי מהיחסים האלה; "זיכרונות אדריאנוס" של מרגריט יורסנאר ו"דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" של ג'ורג' אורוול. הו נבואה. דפוקה וזרוקה הייתי כבר קודם, אבל הסמים בלונדון התגלו כקשים יותר.
אחי נישא לבחירת ליבו דאז. אבא שלי ואני נסענו ללונדון להכיר את האשה החדשה, צלמת ופרפורמרית, ישראלית לשעבר.
הגענו לאי הבריטי, אבא שכר חדר במלון בטבורה של העיר, ואני הלכתי לאחי ולגיסה. עם הגיעי האביסו אותי היטב בסמים. היה שם לא מעט אקסטזי, וכדורים חומים קטנים שנקראו micro dots , מריחואנה משובחה, נוזל לשאיפה מקבוצת האתר (כך נדמה לי, בשם golden liquid) ועוד כהנה וכהנה, מאיזשהו שלב כבר לא יכולתי להיות ערה למה בדיוק אני לוקחת. איפוק לא היתה התכונה המובילה שלי ביחס לסמים, באותן שנים.
ואז הגיע גארי הסקוטי. לגארי ולאחי היו יחסים דומים לאלה של ביווֶס ובאטהד. סוג של מאוהבות שמחד היא הומוסקסואלית לגמרי מאידך היא חסרת מימוש מיני פיזי (כך נראה לי). הם היו מאוהבים, מדברים בשפה שרק הם מבינים צוחקים כל הזמן ומסתכלים אחד לשני בעיניים. גארי היה אמן. הוא היה קושר דובים (כמו פו הדב, כאלה), הוא היה צייר והוא היה פרפורמר. וכמובן גם כתב. הוא קצת קרקר סביבי אבל אני הייתי כל כולי משוקעת בליבי השבור בגלל ר'. כל הסצנה הזו של ההסתממות הבולמוסית נמשכה כשבוע. אני בכיתי ובכיתי. חדלתי לאכול, חדלתי לישון, חדלתי להתרחץ, חדלתי לכסוס ציפורניים, חדלתי לעשן סיגריות. אבל כל כמה שעות היה נכנס לי עוד כדור לגוף הקורס שלי.
ואז, או אז, נודע לי שלגארי יש צהבת C. מנייתו של האיש המריאה. מיד פצחתי בסדרה בלתי פוסקת של זיונים איתו בכל דרך אפשרית בלי שום אמצעי מניעה. עברנו לביתו שנמצא בקצה העיר, ושם בחדרון הקטן שלו התאהבתי בו נואשות. המשכנו לערוך סעודות אקסטזי בזו אחר זו. הוספנו ביקורים בפאבים. אם כבר צהבת אז עד הסוף. תביאו.
"עזה כמוות אהבה" אמרתי לעצמי, מתייפחת בכי אינסופי, בולעת כדור נוסף ומרוקנת כוסית של משהו. הארכתי את שהותי באנגליה בעשרה ימים. למזלי, סמוך ליום בו הייתי צפויה לחזור לישראל, קרה נס קטן שאפשר את המשך חיי - נגמרו הסמים.
וכך, כושלת, הגעתי לגאטוויק. אני זוכרת שבטיסה ארצה ישב לידי אברך שהרבצתי בו תורה. הסברתי לו למה "כבד את אימך ואת אביך" הוא הדיבר החשוב ביותר. הנימוק המוביל היה שאם את לא מצליחה לאהוב ולהוקיר את הוריך, לא תוכלי לאהוב את עצמך ולפיכך לא תוכלי לאהוב את רעך כמוך.
הגעתי חזרה לישראל הזויה לחלוטין. את גארי השבעתי שהוא מגיע תוך חודשיים לחיות איתי כאן. ג'וני שלי, באותה תקופה היינו מיודדים, ראה וזוכר כמה תלושה והפוכה חזרתי. בדירתי השכורה ישבתי בוכה וצוחקת לסירוגין. לבשתי לבן. הפסקתי להוריד שערות. אחרי שהן גדלו לכדי יערות-עד קטנים התחלתי להסתובב בשנקין בחצאיות מיני ומגפוני עור. כן, כן...
נפגשתי עם הגברים היותר משמעותיים שהייתי איתם - וסיפרתי להם שאת כל האורגזמות זייפתי.
הייתי הולכת לאיבוד בין נחמני למזאה. מסתובבת שעות מתפעלת מהבאוהאוס, מתפלאת איך זה שכבר כמעט עשר שנים אני חיה באזור הקסום הזה.
היתה לי לולאת חברים אדוקה באותה תקופה. כמו אדם שמפתח את חוש השמיעה בתמורה לחוש ראייה שאובד, כך פיתחתי קשרי חברות עבותים במקום המשפחה שמעולם לא היתה לי. אותם חברים רצו לקחת אותי לבדיקות דם, לבדוק מה קורה עם הצהבת.
מה זה משנה ? - אמרתי להם - בכל מקרה אני אמות במוקדם או במאוחר.
מה זה משנה ? - אמרתי להם - הרי בדיקה היא לא תרופה. או שיש לי או שאין לי.
מה זה משנה ? - אמרתי להם - צהבת C היא מחלה חשוכת מרפא.
מבריקה הייתי. נבדקתי ולא נדבקתי.
למורת רוחם של כל חבריי גארי אכן הגיע אחרי חודשיים.
באמת שניסיתי לקיים קשר זוגי עם האיש המשוגע-מואר הזה, אבל זה היה סיוט. הוא מירר את חיי. נסענו לסיני ולא האמנתי ששהייה במקום האהוב הזה יכולה להיות סבל טהור כשמגיעים עם פרטנר לא נכון. הוא לא נתן לי לנשום.
התחננתי שיעזוב אותי ואת הבית.
הוא לא הסכים. ניסיתי לגרש אותו .
הוא לא הסכים.
בסופו של דבר, בא אלי חבר יקר וביחד הסענו אותו לאכסניה בכרם התימנים. הבנאדם נשאר בארץ יותר משלוש שנים. חצי שנה אחרי, נתקלתי בו כשעליתי לתלות כביסה. הוא ישן על הגג. לא בגללי הוא נשאר. בגלל השגעת שלו. כל הזמן הזה היתה לו בת זוג נוספת, הולנדית. שחיכתה לו ורצתה אותו והוא אהב אותה אבל העדיף איכשהו לאמלל את כולם ולהשאר בתל-אביב. בסוף התברר שמעולם לא היתה לו צהבת C. הוא חי עד היום, אחי נתקל בו בלונדון מדי פעם. הם לא חברים יותר. סתם בזבזתי עליו משאלת מוות.
מה שכן, הפסקתי מאז לערבב פרשיות. כל גבר שנקלעתי איתו ליחסים, קצרים כארוכים, קיבל זמן מסך סולו מלא. טוב, נו, כמעט.
ומאז לא זייפתי ולו אורגזמה אחת, חרף בקשות חוזרות ונשנות מצד ג'וני שלי: "זייפי לי אורגזמה" הוא אומר לפעמים, מנסה להישמע כמו הנסיך הקטן.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: