| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 7/2006
תודעה כוזבת
מצטברות לי פה כל מיני טיוטות שאני לא יכולה לשחרר בגלל המלחמה הזו, כי נוכח ההרג קשה לעסוק בעבר ובהווה הפרטיים, אקסטרימיסטיים ככל שיהיו. אני אגיש לכם את דעתי הלעוסה, ואתם יכולים לירוק אותה, לבלוע אותה, או סתם לחלוף על פניה ולהמשיך הלאה;
ליד היסודי בו למדתי היה בית ספר נוסף. באורח פלא אלה שבבית הספר שלי טענו ששלנו יותר טוב, ואלה מהשני התפארו בשלהם. וכבר אז, בימי בית הספר היסודי, כל העניין של עמדה "אובייקטיבית" נראה לי קצת חשוד, שלא לומר מעט סובייקטיבי.
ואם לא מדובר בעמדה בת-תוקף אלא סתם בטפיחת שכם עצמית, אז זה לא מספיק מעניין ואי אפשר להסתמך על זה בתור ראיית עולם.
במדינה בה כמעט כל אדם עבר טירונות והוכשר להרוג, אמיתות אוניברסליות פשוטות נרמסות בנעלי צבא.
אין לנו כלים לשפוט אם באמת הכרחי שכל אדם ילמד לירות. רובנו נשלחים לשרת את ההרג והשנאה עוד בטרם קיבלנו שהות לגבש ראיית עולם. וכשאנחנו חלק מהמכונה אנחנו נוטים להזדהות איתה.
לחנן כהן האיש והאגדה, יש סיפור יפה בנושא "מוות לא מצדיק מוות".
אפשר לשטח כל מיני טעונים על איך היה אפשר להמנע מהמלחמה הזו, ואיך ישראל עשתה הכל כדי שהיא תתרחש על ראשינו. ולדבר על הקלות הבלתי נסבלת שבה כולנו משלימים עם הרג של 10 20 100 200 אזרחים, ועל הקלות בה כולם מקבלים את ההרס בצפון כ"מחיר שחייבים לשלם".
כל הטיעונים האלה ספציפיים למלחמה הזאת.
והיא לא עד כדי כך ספציפית.
היא מטופשת ומיותרת מאותן סיבות כמו הקודמת. והבאה.
מלחמה היא שעתם הגדולה של הגנרלים והפוליטקיאים, העיתונים ותחנות הטלוויזיה. כולם מרוויחים, כולל הקבלנים שיבנו הכל מההריסות, והדוד מאמריקה שמכר לנו את הנשק.
מלחמה היא שעתם הקטנה של האנשים הקטנים, של כל החלשים והחלשות. האזרחים, הילדים, שנצרבים בפחד.
הם אלה שמשלמים את המחיר. תמיד.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: