| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 7/2006
רוצה נעים
היום ראיתי מבט.
אני לא רואה טלוויזיה כמעט בכלל, למעט השידורים של הופ ואנימל פלנט בהם אני צופה בחודשים האחרונים יחד עם הגדולצ'יק. עד ממש לא מזמן מנעתי ממנו במתכוון את התענוג הזה ואכן הוא לא צופה נלהב במיוחד.
במשך שש השנים הראשונות של שנות התשעים עבדתי בשלל משרדי הפקה עבור כל הערוצים (למעט הראשון, אולי), המוני שידורים חיים ומוקלטים, שונים ומגוונים. השנים ההן שיכנעו אותי סופית שאין לי שום זיקה מיוחדת לצפיה בטלוויזיה. לא היה לי מכשיר טלוויזיה בבית, ובטח כך זה היה נמשך עד היום, אבל ג'וני שלי אוהב כדורגל. אוהב על אמת. בהומור ואומנותיות. כשג'וני מתאר מהלכים שהיו במשחק, זה כל כך מרתק, ששום צפייה לא תביא לכאלה הבנות וסיפוקים. וג'וני לעולם אינו צועק בגולים. לפעמים הוא רץ לחבק אותי. הרבה כבוד יש לי לתחומי עניין של אנשים. אני בעד התעניינות. חוץ מזה, לג'וני יש ילד, או שמא נער, בן 15, וכשהוא היה ילדון לא היה טעם בכלל להציע התנתקות מערוצי הילדים. מה שכן, הטלתי וטו על מיקום הטלוויזיה בסלון.
היום, כאמור, ראיתי מבט. ראיתי מהדורה שלמה תוך כדי שאני מרכיבה על הכתף כעשרה קילו תינוק מרוצה על סף התנמנמות. לא הופתעתי כשבסיום החדשות שידרו את הפרומו לטרילוגיה של מטריקס. נראה לי המשך טבעי.
חשבתי על נוריקו ועל אנתיאה. חשבתי על בת דודה שלי שנמצאת בקריות עם שני ילדים בני 10 ו 8 ותינוקת בת 8 חודשים ובלי האיש שלה שגוייס למילואים.
בלי שום קשר למלחמה הסלון והמטבח שלנו נראים בסוף היום כמו אחרי ישיבת מטה של כל הכוחות המזויינים במזרח התיכון, דמיינתי איך נוסף על זה גם היינו צריכים להתמודד עם רעש מחריש אוזניים של אזעקות וריצה לממד (העמוס לעייפה בקרטונים שלא פרקנו כבר שנים, עוד מתל-אביב), דימיתי בעיניי רוחי את עצמי רצה עם הגדולצ'יק ביד אחת והתינוק על הכתף, ג'וני בעבודה או איתנו, וקטיושות רועמות מכל עבר... זה בלתי אפשרי. אני מצטערת, אבל נראה לי שהייתי אורזת את המשפחה שלי ופוסחת מעל אוקינוס זה או אחר עד יעבור זעם.
זה ברמה האישית. כי אמנם אקסטרימיסטית, אמנם מפרגנת לקיצוניות, אבל גם לא מעט אקס. שבעתי שבעתי שבעתי. רוצה נעים.
ברמה הלאומית הופתעתי לגלות שכל העם רוצה במותו של נסראללה. לא מבינה את זה. לא ברור שיש לו מספר שתיים? זה לא סדאם שכשאתה מוריד את האיש אתה מחסל את רוב מישטרו (וגם זה, אגב, התברר כמהלך בעייתי משהו). זאת התארגנות עם היררכיה והכל.
יש דיבור רציני שג'וני אכן יכתוב פה פוסט. עכשיו הוא ישן. מחר בבוקר הוא נוסע לסדנא על חקר הקול. (זו מתנה שקניתי לו ליומולדתו ה 45). הסדנה היא במשך השישיבת. כשג'וני כותב הוא עושה את זה ביסודיות ואריכות, לא חאפ-לאפ על הדרך. אני מאמינה שלקראת יום ראשון יבליח פה משהו.
גם לי עצמי יש עוד איזה דבר או שניים לכתוב, אבל אני צריכה ללכת לפנות את ההריסות בסלון-מטבח שלנו. מי שלא ראה במו עיניו לא יבין....
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: