| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 7/2006
פותחים סתימות
בגיל 13.5 זה היה המצב:
אבא שלי עזב את הבית לפני שנה וחצי
אח שלי בצבא, חי עם אשה מבוגרת ממנו בעשרים וחמש שנים
אני, משוללת כל רסן, מזדיינת עם כל מה שנקרה בדרכי. השם שלי מתגלגל מפה לאוזן. אני גוררת פרובקציה אחר פרובוקציה. לא מזהה את ההתנהגות שלי כתגובה לפגיעה
לא רוצה ללמוד
שונאת בית ספר
יש לי חברות, אבל אני יודעת שאנחנו לא מדברות באותה שפה. אני יודעת שאני מעמידה פנים. מתרגמת את עצמי לשפת בני אדם.
לבד
שונאת את אמא שלי. היא מצדה חיה לסירוגין איתי ובלונדון. כשהיא בלונדון סבתא שלי איתי.
אני חולמת להיות סופרת אבל לא מעזה לכתוב את עצמי באמת. כותבת שירים. מתיפייפת.
אני חולמת על חיים אחרים שמתרחשים במקומות אחרים ומרגישה איך לעולם לעולם לא יהיה לי חלק בזה. כיכרות. ערים. רכבות. סמים. סקס. נשים. גברים. אפלולית רכה. לחישות. קטיפה. סודות.
כשהיתי חולפת בתוך מכונית בתל-אביב הייתי מציצה לבתים דרך החלונות. אנשים אמיתיים שחיים את החיים האמיתיים ורק אני תקועה נעולה בכלוב מחשבותי. אין יוצא ואין בא. וכמה שלא אזדיין לא תפרץ החומה. אבל לפחות זה מסיח את הדעת.
אני לא ידעתי שיש טאבו על התאבדויות. חשבתי שזה רומנטי. בבית אוהב הסיפרות בו גדלתי, הוזכרו מעשי התאבדות ודו-קרב בנשימה אחת עם שירה, פואטיקה, אצילות, חיי רוח. לא ידעתי שזה כזה עניין. לא התכוונתי לזעזע אף אחד יותר מדי. לא חשבתי שזה יעניין מישהו.
אחרי עוד מריבה שגרתית עם אמא שלי היא יצאה מהבית ונשארתי לבד. הלכתי למטבח. לקחתי סכין שלא היתה חדה במיוחד וניסיתי לגרד את העור שמעל לפרק כף היד. גרדתי, גרדתי, הכל נהייה קצת ורוד עם סימנים קטנים של דימום, אבל זה לא התקדם.
לקחתי חומר ניקוי שפותח סתימות בכיורים. סודה קאוסטיק, קוראים לזה נדמה לי. הרטבתי קצת את פרק כף היד ושפכתי מהכדוריות הקטנות שהיו בבקבוק. המשכתי די הרבה זמן. העור תסס. לאט לאט פרק כף היד הלך והשחיר. חשבתי שהחומר הזה יכנס למחזור הדם ויגיע ללב. זה כאב. אבל באותן שנים הייתי מנותקת מהגוף וכאב היה הדבר האחרון שיכול היה להפחיד אותי. קראתי תוך כדי. הספר שקראתי כל כך סימבולי שאני אמנע מלהזכיר את שמו. זה נמשך די הרבה זמן. שעות בהן העמסתי עם יד ימין כדוריות קטנות ולבנות.
לפני שהספקתי למות אפילו קצת אמא שלי חזרה הביתה. כשהיא צילצלה היסטרית לאבא שלי חשבתי לעצמי שהיא מנצלת הזדמנויות להתקשר אליו. הם לקחו אותי לבית החולים. הרופאים היו המומים. הם לא ניתקלו בכזו יצירתיות הרסנית. בשנים ההן נראתי מבוגרת ב 3,4,5 שנים מגילי. דיברתי בהרבה בטחון עצמי שלא היה אופייני לילדות. דברתי שטויות. אבל בהרבה בטחון. מהמשפטים המגוחכים שהרבתי לשמוע באותן שנים: "אל תעלבי שאני שואל אותך את זה, אבל נכון שאת לא בתולה?". אחד היתרונות בלגדול זה שיש כל מיני שאלות שנושרות... אני שידרתי סקס 24/7 כי לא הכרתי שום דרך אחרת לדבר עם אנשים.
אשפזו אותי במחלקת כוויות. היה כיף. מלא בחורים, חיילים בדיוק כמו שאהבתי. ככבתי שם במחלקה. ניקו לי את הפצע וחבשו אותו. אחרי שהוציאו את הבשר שנשרף נשאר חור בגודל של קופסאת גפרורים. הייתי מורידה את התחבושת, מאגרפת את היד ומזיזה את האגרוף קדימה ואחורה כך שהיה אפשר לראות את הגידים החשופים זזים בהתאם. הייתי מראה את זה לאנשים וצוחקת.
ניתחו אותי. חיברו לי את פרק כף היד לעורק המפשעה. שלושה שבועות הייתי מחוברת עם היד לכוס. למדתי לתפקד לא רע עם יד אחת. הייתי משטה באחיות שכואב לי כדי לקבל סמי הרגעה. פטדין, טאלווין. זה שמות שאני זוכרת מאז. עוררתי הרבה עניין וסקרנות. גמעתי ספרים. כשאבא שלי היה בא לבקר אותי הייתי מעמידה פנים שאני ישנה כדי שילך. כל מה שרציתי זה להסתובב במחלקה ולעשות דאווינים על בחור אחד שמצא חן בעיניי.
הצלחתי לא רע, כהרגלי.
הייתי מאושפזת ששה שבועות.
בדיעבד אפשר לומר שזה היה מניסיונות ההתאבדות המוצלחים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. זה הרחיק אותי מהבית ומבית הספר - שני המוקדים השנואים עלי ביותר. זה נתן לי קצת זמן לעצמי. סיפרתי לאמא שלי שאני מעשנת ומזדיינת. היא לא יכלה לכעוס עלי במעמד הזה. והתחברתי עם הבחור שמצא חן בעיניי. הוא היה בן 19, ילד פרחים כזה. הוא עזר לי מאוד. היינו ביחד כמעט שנה.
עת השתחררתי, אמא שלי, כהרגלה, אמרה לי לא לספר לאף אחד. אני עם צלקת ביד אמורה לקשקש מיני סיפורים, רק שלא יחשבו שהילדה שלה משוגעת, שלא יחשבו שאני במצוקה.
זה משהו הרוסים האלה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: