| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 8/2006
מיניות
אני קוראת הרבה בלוגים של נשים. אולי כי חברתן חסרה לי. רוב חיי החברים הכי טובים שלי היו גברים. נשים הרגישו מאויימות ממני או שאני הרגשתי מאויימת מהן, או שהן היו מוסרניות מדי או שאני הייתי הרפתקנית מדי ולהיפך.
תחושות מוזרות עולות בי כשאני קוראת את הנשים שאני קוראת. אני מרגישה כמו דגיגה קטנה שעומדת פעורת פה, בבטנה גוש זפת שחור ודביק, והיא צופה בנהר הזורם המפכפך מבלי יכולת לקפוץ לתוכו ולו לטבילה קלה.
אני מקנאה.
אני מקנאה על חדוות המין הפשוטה, הישירה, הכל כך מובנת מאליה.
כשג'וני נוגע בי ברמיזה מינית אני נעה בין השתתקות להתכווצות. הספונטניות כמעט בלתי אפשרית עבורי. אני מרגישה שאני צריכה להיות בקונטרול. שהיוזמה תבוא ממני. מצד שני אני לא רוצה אפילו לחשוב על התדירות האומללה בה היינו מזדיינים אם זה היה תלוי רק בי...
עד הלידה הראשונה היו לי מפגשים מיניים עם עצמי על בסיס יום-יומי. אחרי הלידה למשך שנה שלמה התרוקנתי כמעט לגמרי מכל יצר מיני שהוא. האימהות עמדה בסתירה מוחלטת לנשיות. לאט לאט התחלתי להפשיר.
הקושי הזה בקיום חיי מין כמו שהייתי רוצה עם ג'וני מעסיק אותי רבות.
אני יכולה להעביר חודש לוהט של זיונים עם כל אדם בעולם כמעט בלי הבדל דת, גזע, מיגדר, גיל (בלי להגזים לשום כיוון), מראה, השכלה, וניסיון קודם. במיוחד אם קדמה לכך המנעות ממגע ביני לבין אותו אדם;
אני מכירה שני סוגים עיקריים של יחסים מיניים: כאלה שהם חד פעמיים ולכן קצת פחות ידידותיים לסביבה ולמשתמש. אלמוניות מוחלטת.
והסוג השני שמושתת על הגירוי שבחוסר מימוש; אני מושכת ומושכת ומושכת את המגע הראשון, ואז מושכת עוד ועוד ועוד כל שלב ושלב עד שזה מגיע למפגש חזיתי (או לא). לאחר סיפתח כזה אפשר להתמיד חודש ימים של רעש-געש כמעט עם כל אדם. עם המובחרים שבהם אפשר למשוך את זה על פני ששה חודשים. בודדים צולחים את השנה, בדרך כלל זה היה מתדרדר למגורים משותפים - וליחסים מקבילים עם אנשים אחרים.
סתירה פנימית שקשה לישבה: יש בי צד שמחפש להרגיש כנועה, שיכבשו יכניעו ישלטו. שידעו מה טוב בשבילי. מתי ועם מי. אבל בגלל שאני סובלת מעודפי אישיות רוב הגברים שנתקלתי בהם לא יכלו להגיע איתי לפינה הזו, למרות שהיו גם היו כאלה שכן. אני חזקה מדי. שנונה מדי. זה צד אחד.
ויש צד שמחפש מפגש עין בעין.
לפעמים נראה לי שהמין האולטימטבי טמון בתוך מבט נטול מגע. לשכב ביחד במיטה בלי לגעת ורק להסתכל בעיניים. להפגיש כפות ידיים. משהו איטי איטי שיכול להתקיים גם במציאות חסרת רבדים גופניים. עד לפורקן.
את החיפוש אחר ההכנעה אני מסבירה לעצמי כהמשך טבעי לפגיעות הילדות שלי. יש משהו משכר במעמד של ילדה מול גבר שמנצל אותך מינית.
יש תחושה של עוצמה שמגיעה - אולי בכדי לחפות על חוסר האונים ואולי כי הגבר יודע ומשדר את המצוקה המוסרית בה הוא נמצא, ואת רואה אותו בחולשתו, נבזותו. בהבט מסויים, את יותר חזקה. כי את קטנה ופגיעה ונקייה. זאת תחושה רב רבדית. אני מספרת על עצמי. אני פוחדת שהמילים האלה יכולות לפגוע בנשים שעברו בילדותן תקיפות וניצול מיני ולא הרגישו חזקות בשום שלב. אני מספרת רק על עצמי. ורק על הבט מסויים מתוך מכלול רחב מאוד של תחושות והרגשות.
אני חושבת שיש משהו שממשיך לחפש את החוויה הראשונית ההיא של עוצמה מתוך נשלטות.
ובגלל כל האקסטרימיזם הזה, שרוכב לו היטב על אוכף עברי, כנראה קשה לי לעבור ליחסי מין "פשוטים", נעימים וממצים. בלי כובש ונכבש. בלי הרעש-געש הזה. בלי להנות מהחנק. בלי מנצל-מנוצלת.
ג'וני ואני סוגרים תשע שנים ביחד.
לפני יומיים ג'וני שאל: "תגידי, מה קורה עם מכות? רוצה מכות בסקס שלנו מדי פעם, או לא?"
חייכתי "למה, אתה רוצה? אהבת?" שאלתי אותו. ג'וני הנהן. ג'וני פציפיסט. הוא לא ירים יד שלא לצורך. האלימות המינית המתונה (שהרי הסקאלה רחבה מאין כמותה) חדרה ליחסינו רק במקביל לפארשייה וזה שהלא-טרול היה מעורבב שם - לא עוזר. מאידך לא ברור בכלל האם ומתי זה היה קורה ביני לבין ג'וני אם לא הפארשייה. לא ידעתי לבקש ולהראות ולא סמכתי עליו ועל המיניות הבריאה שלו שיכילו אותי. וגם ידעתי שאפילו היחסים הכי אקסטרימיסטים שהיו לי הובילו בסופו של דבר למיאוס וחוסר עניין. בשביל מה להתעקש.
כן. אני חושבת שהתשובה היא כן. הייתי רוצה מכות מדי פעם. אבל לא הלילה. טוב?
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: