| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 8/2006
פוסטאמממו ערס
חמישה אנשים, כולל אני עצמי, שאלו אותי מה קורה עם איזה פוסט, משהו.
ויש לזה הרבה יותר מתשובה אחת.
קודם כל, אני לא מבינה למה התלונה. בסטטיסטיקה של הכניסות אנחנו עדיין נמצאים בעלייה עם הפוסט הקודם. גם התגובות עדיין מטפטפות לשם. לכאורה עוד לא מיצינו אותו.
דבר שני אני מרגישה שהצבתי רף גבוה של דם, זיעה ומיצים אחרים שאני כלל לא יכולה לעמוד בו. אני חשה באוויר איזו ציפייה לכך שכל פעם אפתיע בהטרפה חדשה. הציפייה מוצדקת. אחרת מה הוא האקסטרימיזם - אם לא זה. הזמינו אתכם לארוחה ברזילאית ובגלל זה באתם. סלט ופירה יש לכם גם בבית, תודה. אבל אני אקס. אקס. אקס. אקס. לא עוד אקסטרימיסטית. אני רוצה לכתוב על זה שאני רבה עם הגדולצ'יק שלי כמו מפגרת, ואני רבה עם הילדים האחרים במגרש המשחקים, כמו עוד יותר מפגרת, אני לא מצליחה לשבת לעבוד ורק רואה את המשימות נערמות להן. אני רוצה לכתוב לכם על זה שהדבר היחיד שממנו אני באמת נהנית בימים אלה הוא לישון. ולהסניף את התינוק. את זה אני מוכנה לעשות כל היום. ואני בכלל לא מה שאתם חושבים. יש לי דאווין שפעם היה משכנע גם אותי. אבל לא עוד. הבית מבולגן. כבר חודשים ארוכים שאין לנו עזרה בבית. קשה לי קשה לי קשה לי, ולא בא לי לכתוב על כמה תהומי ומעניין היה פעם. בסדר? חוץ מזה בשבת כל המשפחה של ג'וני באים אלינו וזה אומר שהפולניות הולכת לנצח את כל יתר התכונות שלי ואני אכנס בכל הבלגן והטינופת. כמו שהסברתי לגדולצ'יק: באוטו שלנו מותר להניח את סוליות הסנדלים על המושב מולך, באוטו של אחרים אסור. את שלנו מותר לטנף אבל על מכוניות של אחרים צריך לשמור. כמה דפוק מצדי.
חוץ מזה גול עצמי קטן שסתם לי את המקלדת; גיליתי לאחי את הדרך לכאן. לא שיש לי בעיה עם הפרטים הטכניים אליהם הוא נחשף. הוא ילד גדול, ראה ושמע דבר או שניים, וגם מכיר אותי איזה חמש דקות לפחות. לא זו הבעיה. אבל כשאני קוראת את עצמי דרך העיניים שלו אני נראית כל כך יומרנית, צהובה ועלובה שבא לי להקיא. גם בלעדיו. אבל העיניים שלו מחזקות את זה.
וגם נהייה איזה מצב שאני לא מצליחה לשחרר כלום בלי שג'וני יראה את זה קודם. אז הנה. את זה אני משחררת ככה, כמו שהוא, כשג'וני בעבודה.
האוגוסט הזה, בסוף הוא יגמר. אתם תראו.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: