| 8/2006
הכובד והחסד
"אם תמיד נהייה לטובת החלש - הצדק ינצח."
אני מקווה שאני לא משבשבת יותר מדי את הציטוט הזה מההקדמה המופלאה לספר "הכובד והחסד" מאת סימון וייל.
ד', בחור דרום אפריקאי ממוצא הולנדי, מהגר עבודה, עבד אצלנו לפני כמה שנים במשק בית. הוא היה מגיע, ובאנרגיות ראויות ללוחם שוורים, היה מפרק את כל הבית ומרכיב אותו מחדש. אחרי שסיים לעבוד היינו יושבים, שותים בקבוק בירה, אולי מעשנים ג'ויינט ונפרדים עד ליום חמישי הבא.
הוא סיפר שהוא חי בעיר הסמוכה עם בחורה שהיתה נשואה לחבר הכי טוב שלו. כמה שנים קודם הוא והחבר הסתובבו ביפו, ובחור אחד, ישראלי, רצח את החבר הטוב אל מול עיניו, בגלל כמה בקבוקים ריקים. אני מניחה שברקע היו אי אלו מיליליטרים של אלכוהול .
הוא סיפר גם על ספינת דיג שהוא הועסק על סיפונה, והגיעה לאלסקה. היתה סופה. אנשים טבעו. הוא ראה את חבריו לצוות נשאבים לתוך הפרופלור של הספינה, נכתשים. הוא ניצל.
אני משוכנעת שהוא בא ממשפחה קשה. לא חמה. לא אוהבת. אני לא יודעת לספר לכם על פגיעות מיניות בילדותו, אבל יש לי חוש מצויין לפגיעות ילדות. הוא ללא ספק הסתובב עם צלב לא קטן.
בפעם הראשונה שהוא בא לעבוד אצלנו, ג'וני יצא מהבית ועשר דקות מאוחר יותר התקשר, קצת דואג שהשאיר אותי לבד עם האיש המוזר הזה. לא נעלבתי, למרות שזה היה מאוד חריג בנוף ההתנהלות הזוגית וחלוקת התפקידים שלנו; הוא יודע שאני יודעת לשמור על עצמי.
היה רגע אחד שהרגשתי את המבט של ד' חודר מבעד לשימלה שלי, אבל לא ייחסתי לכך חשיבות.
השבועות והחודשים חלפו, לא היה לנו ספק שהאיש שרוט, אבל הוא עבד טוב. מכל האנשים שהעסקנו הוא היה היחיד שהיה הגון מספיק כדי לבוא ולומר: "אתם משלמים לי יותר מדי, זה לוקח פחות שעות ממה שחשבתי". הגינות כל כך נדירה.
חצי שנה הוא עבד אצלנו, חיבבנו את האיש המוזר. צעיר ממני בשנתיים. מוצק ורחב. שיער ארוך אסוף בקוקו. חולה על בוב מארלי, ובמקביל - גזען, שונא שחורים וערבים. את ג'וני הוא היה מוציא משלוותו בדיבורים על כך שנלסון מנדלה מושחת, ושהשחורים הרסו את דרום אפריקה שלו. אני באותה תקופה קראתי את חרפה של קוטזי בו מתואר, בין היתר, אונס של בחורה לבנה על ידי חבורת שחורים בדרום אפריקה. ג'וני ואני עשינו כמיטב יכולתנו לנער אותו בעדינות מהדיעות הגזעניות האלה. נדמה לי שגם נתנו לו את הספר באנגלית.
ויום אחד הוא הגיע שבור כולו. עבד. בקושי דיבר. חשבתי שיש לו בעיות עם החברה שלו. ניסיתי לעודד אותו.
למרות שכל הבית שלנו מלא חתולים, והאהבה שלנו אליהם (לפחות באותה תקופה) היתה אינסופית, הוא בחר ביום הזה לספר לי את הסיפור הבא: "פעם, כשהייתי קטן לקחתי קופסא שהיו בה גורי חתולים וקפצתי עליה עד שלא שמעתי יותר את היללות שלהם, עד שהם הפסיקו לילל". זאת נראתה לי פרובוקציה שהדבר היחיד שהבנתי ממנה זה שאני לא מבינה. היה ברור שהוא מדוכא ורע לו. עברו עוד שבועיים כאלה. מגיע עצוב. דיסטרבד. עובד בשקט. בזעף.
ואז ערב אחד ראיתי ב"מבט" מישהו מובל באזיקים. לקח לי כמה שעות לקלוט, להבין ולהפנים שבו מדובר. באמצע הלילה (לעתים קרובות התובנות קופצות עלי בלילה) התישבתי במיטה והערתי את ג'וני. "זה הוא" אמרתי לו. "הוא האנס". ואכן, למחרת, יום חמישי, הוא לא הגיע. הוא נחשד באונס ברוטאלי במיוחד של בחורה צעירה שתפסה איתו טרמפ.
מה עושים?
התקשרתי לשגרירות דרום אפריקה, לתחנות המשטרה ובתי המעצר, לסניגוריה הציבורית, לקו לעובד. בסוף איתרתי אותו, הוא היה עצור ברחובות. כתבתי לו מכתב ארוך. על האור שנמצא בתוך כל אדם. על זה שמעשים חשוכים ונוראיים נעשים על ידי אנשים שהחיים העבירו אותם מסלול חשוך ומלא חבטות. שאני לא מאמינה שיש אנשים רעים בעולם. שאני חושבת שבסיפור על החתולים הוא רצה לומר לי שהוא עשה משהו נורא. שהוא פגע בציפור הנפש. שהחיים ארוכים ומוזרים. אספנו לו כמה ספרים באנגלית, ובקנטינה של בית המעצר קנינו לו, ג'וני ואני, פאקט נובלס, ממתקים, קפה, סוכר. הבאנו לו גם קצת בגדים של ג'וני, גרביים, חולצות. אי אפשר היה להשאיר אותו ככה, בלי כסף, בלי חברים, לבד בארץ עויינת, לאחר שעשה את אחד המעשים הנוראיים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. שבוע מאוחר יותר באתי שוב, עם מכתבון קטן, שוב חבילה מהקנטינה. ישבתי וחיכיתי בחוץ שיתנו לי להכנס. היתה שם בחורה שישבה לבדה, ובאיזשהו אופן התחוור לי שהיא החברה שלו. הבנתי שהיא לא נטשה אותו (כפי שהייתי משוכנעת שהיא עשתה).
כשביקרנו אותו בכלא איילון, כרסי הראשונה בין שיניי, הוא דיבר על השיעור שהוא לומד, על ההתנקות המוחלטת שלו מהסמים ומהאלכוהול, על ההקלה שלו מכך שניתפס ועל כמה חבל שרק ככה הוא יכול היה לגדול מהמקום של הכעס הבלתי נשלט. הוא לא זוכר מה היה שם, באונס. הוא היה שיכור מדי. אבל כנראה היו לפחות עוד שני מקרים.
ניסיתי לעזור לו ולחברה שלו כמה שיכולתי, היא עברה תקופה מאוד קשה. אבל לאט לאט, משנוכחתי שהיא בתמונה, התפיידתי החוצה. בפעם האחרונה שצילצלתי אליה, לפני שלושה חודשים, היא אמרה שהיא ניתקה איתו את הקשר. אני יודעת שהדבר הנכון הוא ללכת לבקר אותו, למצוא זמן בשבילו. אבל אין לי את הכח. פשוט ככה.
אני חושבת ששיטת הענישה שעיקרה כליאה היא סימן ברור שלאנושות יש עוד הרבה לאן להתקדם. אני מעדיפה פי אלף טיפול, שיקום ועזרה. גם אם יש צורך להרחיק מהחברה למען שלום הציבור - עדיין לא הייתי רוצה לפרש את זה כענישה.
מצד שני - אם כבר ענישה היא השיטה - אז ברור שצריך להחמיר בעונשם של עברייני מין. בטח במקרה של אונס כל כך ברוטאלי.
מצד שלישי - כשכל מיני בעלי דרגות יוצאים עם ששה חודשי עבודות שירות, נראה לי מקומם כשמחמירים בעונשו דווקא של זה שאינו יהודי, שלא היה בצבא ואין לו מפקדים שיתנו עבורו עדות אופי, שאין לו כסף לעורך-דין שיידע איך לעמוד מול השופטות. במקרה שלו העונש המקסימלי הקבוע בחוק - לא הותיר תחושה של עשיית צדק. זה הרגיש קצת כאילו שהמערכת מכינה לעצמה אליבי לפעם הבאה שתואשם בהקלה בעונשם של אנסים.
עשרים וחמש שנים הוא קיבל.
אני שואלת את עצמי האם יש מקום לפוסט כזה? ומה על הבחורה, הטראומה וההחלמה שלה? כמה שנים היא קיבלה? מה על האשה בת ה-70 שכנראה גם אותה הוא אנס או אולי "רק" ביצע בה מעשה מגונה? באיזו זכות, ואת מי זה משרת, כתיבה שמתעלמת מהקורבנות האמיתיים? האם זה לגיטמי, האם זה מוסרי, להשתמש בטראומות נוראיות של נשים רק כדי להוכיח איזו תזה על חמקמקות הגבול בין הקורבן לתליין?
וכן, פמיניזם הוא מקרה פרטי של הומניזם.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: