| 9/2006
פוסט מורטום
את החופשה בצפון פתחנו בהלוויה בגליל המערבי. חבר טוב ואהוב של ג'וני.
חמישה אנשים ראיתי מתים. למעשה רק 4.9 כי אחת מהם מתה זמן קצר לאחר מכן. אני ראיתי אותה בגסיסתה.
והנה הם לפי סדר הופעתם:
הראשון היה שכן של אבא שלי. הם שכרו דירה ממול, שלושה בחורים מברה"מ, בני 24-28. אני בת 16. לא ממש גרתי אצל אבא שלי, זה רק היה הבסיס הרשמי. בפועל הייתי מילדיי ככר דיזנגוף של סוף שנות השמונים. אבל לפעמים הייתי נכנסת אליהם, לדירה של הבחורים האלה. הם היו מנגנים ושרים ומעשנים באנגים. הרבה יותר רוסים ממני הם היו, מבחינת מבטא, קיבולת אלכוהול והכרות עם שירים רוסיים.
יום אחד, אחד מהם תלה את עצמו בדירה.
מישהו שאני לא מכירה דפק על הדלת של אבא שלי באמצע היום וקרא לי לבוא. הוא היה חבר שלהם.
הגופה היתה תלויה על רהיט דקורטבי מכוער שהיה נפוץ למדי בכניסות של דירות בשנות השבעים והשמונים. למעלה היה איתור מפותל ממנו השתלשל החבל. הוא השאיר פתק "אבא ואמא יקרים. מי שלא תורם אין לו מקום. סליחה ותודה על הכל". שביל קטן של ריר יבש הוביל מקצה פיו אל סנטרו. שעון היד שלו המשיך לעבוד, מראה את השעה הנכונה, כאילו הזמן של בעליו לא עמד מלכת. הבחור שהיה שם הוריד את הגופה בזהירות. אחר-כך הגיעו המשטרה ואמבולנס לקחת אותו אבל אני כבר הזדחלתי למחילות אחרות.
בערב נכנסתי אליהם שוב. אחד השותפים, החבר הכי טוב של המתאבד, היה באופן טבעי שתוי למדי. איכשהו זה נגמר בזה שנשארתי לישון איתו, גם כי מוות זה נושא קרוב לליבי, וגם כי הרגשתי שקל לי לנחם אותו. היה נראה שזה הדבר הנכון. חמישה ימים מאוחר יותר נסעתי איתו ועם חברים שלו לטיול סנפלינג במדבר יהודה. וזהו. יותר לא התראיתי איתו.
הגופה השניה שפגשתי היתה של אחות של סבתא שלי מצד אמא שלי. מאחר ולא היו לה ילדים גידלנו אותה כסבתא לכל דבר. היא היתה גבוהה, רזה, ג'ינג'ית ועקשנית. יום אחד היא החליפה חולצה בנוכחותי כשהייתי בת 20 בערך, בעודה מטפסת במעלה שנות השמונים לחייה. ראיתי במו עיניי לאן מועדות פניהן של שדיי. שני גושישי בשר, נטיפים קמוטים, מסתכלים מטה-מטה-מטה. כל יום שעובר אני מתקרבת לשם.
היא מתה בשנתה כמה שנים מאוחר יותר. כנראה חשה שלא בטוב במהלך הלילה, התרופות שלה וכוס מים עמדו על השידה הקטנה הסמוכה לספה המוצעת ששימשה אותה כמיטה בלילות. היא גרה בדירת חדר של בית אבות לעצמאיים. מעין בית דירות כזה.
הגופה שלה לא הותירה עלי שום רושם מיוחד. זאת היתה אותה סבתא לנה רק קצת פחות עקשנית.
אחר כך באה אחותה, סבתא שלי. בשנים האחרונות לחייה הייתי עסוקה בה רבות. רוב הזמן הייתה לי עזרה; נשים שאמא שלי שכרה את שרותיהן היו חיות שם בדירת החדר של סבתא רוזה, באותו בניין בו גרה אחותה. הן כמעט לא נפרדו כל חייהן הסבתות האלה שלי. היו להן יחסים סימביוטיים מרהיבים מלווים במחלוקות ומריבות, קטיעת משפטים והערות ציניות כמו כל זוג שבילה יחד יותר זמן מאשר כל אחד בגפו. בסוף סופה של הדרך הזו איתה, שנמשכה מספר שנים, היא היתה מאושפזת בבית חולים. היא לא מתה לידי. היא מתה במשמרת של אמא שלי (שבסופו של דבר הגיעה לישראל לצורך העניין), בזמן שנותרה לבדה בחדר עם האחיות שהחליפו לה את המצעים. הרבה מריבות מלוות בבכי היו לי עם הרופאים על כך שלא יערכו לה שום בדיקה שלא בנוכחותי. הסבתא הזו שלי ערכה לי הכרות טט-א-טט עם שלבי הריקבון של הגוף החי. שטפתי, ניגבתי, האכלתי, ליטפתי ונישקתי. את גופתה ראיתי בהלוויה בהליך הנפלא של זיהוי הגופה טרם קבורתה. היא נראתה לי קטנה, צמוקה ונטושה.
הרביעית היתה זו שראיתי רק בגסיסתה. נסעתי בירוק. היא חצתה באדום. היתה בת 64. היא נפטרה כמה שעות אחרי שיצאתי מהאוטו וצווחתי ליד הגוף המוטל על הכביש. ניסיתי פעם לכתוב מכתב למשפחה שלה. התאונה התרחשה בשעה 09:50 בבוקרו של יום רביעי, מרץ 1998. התביעה הגישה - ומשכה בסופו של דבר- את כתב האישום מכיון ש"הרשלנות התורמת" של הנפגעת היתה כל כך ברורה ומובהקת. הצטלבות מאוד חזקה היתה לנו שם, ויקטוריה. אני מקווה שהיא תואמה ביננו מראש בקפידה ודקדקנות. לא הייתי רוצה לחשוב שהמיפגש הזה היה שרירותי. סליחה, ויקטוריה. סליחה ילדים שלך, נכדים שלך. בעל, אם היה לך. אולי נשאר לבד? סליחה. היית בדרך לביתך עם שתי שקיות מלאות בירקות. וכל פעם שאני עוברת ליד העץ הזה ברחוב קיבוץ גלויות, שמחלק את הכביש לשני מסלולים, כל פעם אני זוכרת אותך.
והגופה החמישית היא של אבא שלי. במקרה שלו, נוכחנו, ג'וני ואני, ליד מיטתו בזמן שהוא והמכונה נשמו את נשימתם המשותפת האחרונה. אני לא זוכרת אם ראיתי את האחות מוציאה את כל החוטים והצינורות או שביקשו ממני לצאת ורק המח שלי משלים ומשדר לי בלופ את התמונות האלה של תלישת הצינור מהחור בצוואר. אבא שלי במותו נראה כמו אבו-נפחא. אבא שלי שהיה גוד-לוקינג בכל מובן, תמיד נראה צעיר לפחות בעשור מכפי גילו, שרמנטי מדי לטעמי, גברי מדי, מסוגנן מדי, דאווינר. מת. ביסורים.
במרוצת שלושת החודשים בהם אבא היה מאושפז, אחי הגיע לישראל שלוש פעמים. בפעם הראשונה הוא הגיע לקראת המועד של האישפוז לצורך הניתוח. אז עוד קיווינו שתוך ימים ספורים אבא יחלים וישתחרר ויחזור לשחק פינג-פונג שלוש פעמים בשבוע, אולי רק פעמיים. אבל זה הלך והסתבך.
בפעם השניה אחי הגיע בשבילי. כשחיברו את אבא למכונת הנשמה ועמדו לנתח אותו פעם נוספת אני התמוטטתי כמעט (לא באמת התמוטטתי. ירשתי מאבא איזו יכולת התמודדות סובייטית, אבל מד ספיגת הקושי שלי חצה את הקוים האדומים) . פעם שלישית הוא הגיע להלוויה. אח שלי צלם. יש לי המון תמונות נפלאות של אבא שלי בגסיסתו. שחור לבן. צבעוני. במחלקה. בטיפול נמרץ. באמבולנס שהוביל את הגופה. בארון. עם צינורות. בלי צינורות.
אולי יום אחד עוד נעשה מיצג. נגדיל ונתלה את הצילומים, ג'וני ינגן ואני אייבב.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: