| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 10/2006
צירוף כבול
עד לרגע זה נפגשתי עם שלוש נשים שהכרתי כאן. מאחר ויתכן ואני אפגוש אנשים נוספים, אני מרגישה שאני צריכה לחדד כמה עובדות, למרות שהן כבר נכתבו פה בעבר:
1. אם הייתי שכונה הייתם אומרים שאני טעונת טיפוח. אני לא מתלבשת (אני מבינה שאת זה כבר ראיתם... ), לא מסתרקת, לא מסתגננת, כל קשר ביני ובין טוב טעם הוא מאולץ. ואני לא יפה**. זה נשמע קצת יותר נורא ממה שזה באמת אבל עדיף שתהיו מופתעים לטובה מאשר ההפך.
2. אני מאוד לא עצובה, שותקת, כואבת ומופנמת.
3. לצערי אני נחמדה למדי וכמעט בכל מחיר.
4. אני לא יכולה לספק את אותה רמת עניין וכנות שלפעמים נראה לי שאני מספקת כאן, וזה תודות לעובדה שאני סאקרית של תשומת לב ומציאת חן.
לפני יומיים נפגשתי עם אידיום.
הלילה חלמתי חלום. קשה לי להעביר את כל מה שקרה שם, בחלום שהיה עשוי מחומרים עכבישיים. עמדתי בתור לסוג של שירות בנקאי ואיכשהו יצאתי מגוחכת בעיני כל הנוכחים בתור, כולל זוג זקנים וחבורת צוללנים מאגניבים.
בחלום שקעתי בתחושת אפסות, חוסר שייכות ונלעגות.
אידיום באיזשהו אופן ניסתה לשמור עלי. ניסתה להשקיט את אלה שגיחכו עלי. למה יש כזה הבדל גדול בין להגיד משהו לא מתאים שמוציא אותי נלעגת לבין הקוליות שבלהגיד "אני נלעגת"? הרי בין שתי התובנות האלה יש רק רסיס שניה. רסיס שניה בין חוסר הבנה שלי את המציאות שגורם לי להגיד משהו לא מתאים ובין הרגע בו אני מבינה ששוב נחשפתי באוטיסטיותי. בחלום כמו במציאות.
פעם קראתי (לא אגלה לכם איפה) שהחשיבות שמקנים לחלום היא עניין תרבותי. לכאורה היינו יכולים לחיות בחברה שמחזיקה מהחלום את ההוויה האמיתית ומהמציאות את השבבים שמתעופפים מאותה הוויה. במובן מסויים זה אכן כך.
הנה שבבי מציאות מהפגישה עם אידיום.
** ג'וני מוחה, וטוב שכך, בשביל זה הוא כאן.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: