| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 11/2006
אבא אדמה
מאז שאבא שלי מת, הוא חלק ממני. כמו הלבלב, היד, עצם הזנב. אין לי איתו שום קונפליקט. אנחנו אחד. הוא אמנם לא היה זוכה בתואר אב השנה בשום שנה בילדותי אבל בדיעבד אני מסתפקת בזה שהוא היה אדם ישר, שהוא מעולם לא נקלע לקצה קוצו של מימשק מיני איתי, שהוא לא התעלל בי בשיטתיות, למעט אותו העדר של חום וקבלה ללא תנאי. וככל שבגרתי יחסינו הלכו והשתפרו עד שהגיעו לכדי חברות. הוא היה ד"ר למדעי הפיסיקה, הוא היה מטפס הרים והוא היה פסל. שוחר אמנות כל חייו. ימים על גבי ימים מסתובב בהרמיטז' מלמד את עצמו את כל מה שלא יכול היה לספוג בבית הוריו. סטיה קטנה היתה לו: אסטרולוגיה. לא שום דבר כפייתי, ותמיד באיזה חיוך עם קריצה. אולי כי הוא התמחה באסטרופיזיקה. אני לא בטוחה לגבי הפרט הזה. הוא היה רציונליסט בעל כורחו עד שיום אחד בקרב חוג מכרים ירושלמיים, איש אחד הגיש לו כפית. אבא שלי אחז בכפית. האיש הביט בה. והכפית החלה להתפתל סביב עצמה בידו של אבי. אף אחד חוץ ממנו לא נגע בה. הכפית המסולסלת הזו ליוותה אותו שנים ארוכות. זו מכה קשה לפיסיקאי, להתקל ככה במטפיסיקה בשיא פשטותה. כל הסיפורים על היפנוט על הונאה על תרמית לא יכלו למציאות הפשוטה והנגישה. הוא נשאר אותו רציונליסט כשהיה אבל כבר לא בעל כורחו.
הייתי רוצה לשטח פה את כל הביוגרפיה שלו החל בפציעות שלו במלחמת העולם, איך איבד את אצבעות רגליו, על אשתו הראשונה, ואמא שלי, ועוד שלוש החברות שבאו אחריהן, המאהבות שלו בין לבין ותוך כדי, המאבק העיקש שלו לעזוב את ברית המועצות, איך הקגב ניסה להרוג אותו, איך גרר את אמא שלי לישראל, איך התנפץ החלום שלו על החיים בין יהודים, שברוסיה עוד היה אפשר לחשוב עליהם שכולם מנגנים פסנתר, כותבים שירים ומסתובבים בחליפות. איך לימד את עצמו לפסל בחמר והציג בתערוכות בארץ ובחו"ל. זכה בפרסים. מכר פה ושם עבודות. איך הקפיד לשחק פינג פונג עד סוף ימיו שלוש פעמים בשבוע. הייתי רוצה לכתוב את זה לא רק כי הוא אבא שלי, אלא כי בהרבה מובנים זו היסטוריה של דור. אבל אני אסתפק בפיסקה המתומצתת הזו בינתיים.
יום לפני יומהולדתי השלושים ליוויתי אותו לאיכילוב לעשות שתי בדיקות. בשתיהן התגלו גידולים סרטניים. אחד בוושט ואחד במעי הגס. חודש ימים מאוחר יותר כשכל התוצאות חזרו ישבנו אצלו בחדר מנוחה (פעם בגיל 18, בעודי מסתובבת ברחובות הוא אמר לי: "הייתי מזמין אותך לגור אצלי, אבל תביני; יש לי סלון, חדר שינה, חדר עבודה, וחדר מנוחה. אין לי מקום בדירה בשבילך") והוא אמר לי "חייתי חיים מלאים ויפים וטובים וקשים. והיה לי הכל מהכל. אני בריא כמו שור אבל יש לי סרטן. את לא יודעת, אבל אני יודע כמה יסורים יכול המוות הזה שלהם להביא. יש לי הרבה כדורי שינה שאני אוסף כבר כמה שנים. אני מעדיף לגמור את זה בעצמי." וישוישויש דלתות מסתובבות וישוישויש הלוואי והייתי אומרת "אלו החיים שלך. רק אתה יודע איך לסיים אותם. זו הבחירה שלך ואני אכבד כל החלטה שתקבל כי אני אוהבת אותך מאוד והדבר האחרון שאני רוצה זה לראות אותך סובל, גוסס באריכות אריכות אריכות אריכות אריכות".
אבל לא. אני הייתי חייבת להביע עמדה נחרצת. להתנגד.
אז אבא שלי אמר: "בסדר, תבטיחי לי שני דברים: שאם בשלב כלשהו אני אבקש ממך לקחת אותי הביתה את תקחי אותי הביתה. ושאם אני מוחזק בחיים באופן מלאכותי את תעזרי לי למות".
לא רציתי ולא יכולתי לדעת שלא תהיה לי אפשרות טכנית או אישיותית לעמוד באף אחת משתי הבקשות האלה.
אני יודעת שהפוסט הזה נקרא אחרת מהשאר. בדרך כלל אני כותבת על חומרים שעיכלתי, עיבדתי, קיפלתי וארזתי. כל מה שנותר לי לעשות זה להגיש - כדי שנוכל לבחון אותם ממרחק בטחון של שנים מרובות.
וכל הקטע הזה עם אבא שלי, אולי כי עברו רק חמש שנים, אני עוד רבה שם עם הדלתות, מסתבכת בתוכן סחור סחור סחור לא מצליחה למצוא את הדרך החוצה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: