| 11/2006
החיים שלי דבש
ישנם בעיקר שני סוגים של בקרים ביתיים; כאלה שבשעה שמונה בבוקר הכמעט בן שלוש שלי נכנס כולו לבוש ומבסוט לחדר השינה, שם התינוק ואני עדיין מכורבלים, ומנשק אותי. אני אומרת לו "שיהיה לך יום נעים בגן" והוא אומר לי "תהני בבית, אמא". ג'וני לוקח אותו ואני מצטנפת חזרה. הסוג השני הוא שבעשרים לשמונה ג'וני מעיר אותי בעדינות בכדי שאני אעזור לו להלביש את הילד. בעיקר אם התינוק כבר ער ואז טיפה מאתגר להשתלט על שתי החזיתות בו זמנית. אם כבר אני בסלון בשמונה בבוקר אני משתדלת להציץ לכיוון האימיילים מהעבודה, לבדוק שאף אחד עוד לא עלה על זה שאני לא יודעת כלום על כלום ואז חוזרת אל תוככי השמיכה.
לקראת השעה אחת עשרה אני מגיחה מתוך החדר ומתיישבת על הספה. ג'וני מכין לי צ'יקו, תחליף הקפה החביב עלי. התינוק יושב על המזרן בסלון, מתעסק בעינייניו. ג'וני ואני מחליפים חידודים, שנינויות ודברי הבל מוחלטים על בליגלוגי ליל אמש, ומה נהיה שם. מתמוגגים בהדדיות מהתינוק, מספרים זה לזו פניני חמידות של אח שלו הגדול. שנינו שמים לב פתאום שהבית נראה זוועה. מסכימים שצריך לעשות זמן ומקום לכל הדברים. בשלב הזה ג'וני מחליף אותי אצל השמיכה, אני והתינוק הולכים לראות מי כתב מה במשך הלילה.
חוזרים לאזור הסלון/מטבח. מכינים ארוחת בוקר שלרוב תכלול ביצים וסלט. אני בודקת איך אני יכולה לעזור לאנשים הנחמדים שעובדים איתי, מריצה איזו שאילתה, שולחת איזה מייל, בודקת איזה דוח. לפעמים אפילו מדברת קצרות בטלפון. המטרה העיקרית שלי היא לשים לב שהתינוק לא יצליח להגיע לאוכל של החתולים. כשהוא מנצח אותי במשחק הזה הוא מטיח את קערית המתכת שלהם בריצפה, תרועת ניצחון "גלינג גלינג" רועמת מתפזרת בחלל החדר יחד עם הביסלי של החתולים.
הזמן טס כשנהנים והשעה שתיים - המסמלת את תחילתו של היום האמיתי, מגיעה חיש קל. לפעמים ג'וני, לפעמים אני, ולפעמים שנינו עם התינוק נוסעים שתיים וחצי דקות באוטו לאסוף את הילדון מהגן. לפעמים מספרים לנו סיפורים מסמרי שפם על מעלליו ולפעמים הצוות מומס כשלולית קטנה לרגליו. אני תופסת כמה דקות שיחה נעימות עם הגננת הרסטאפארית המגניבה, או עם הגנן שהוא חבר טוב שלי כבר למעלה מחמש עשרה שנים. לרוב זה מאוד נעים.
חוזרים הביתה. יש תכנית טלוויזיה שהילדון אוהב לראות שמתחילה בשתיים ורבע. ג'וני בדרך כלל הולך לעבודה בסביבות שלוש וחצי. אחרי זה הכל פתוח. אפשר לקרוא סיפורים, לצייר, לראות סרט, לנסוע לקניון לקנות מגפיים ואבקת חרובים, ללכת לבקר חברה שלו מהגן, לשחק רביעיות, להרכיב פאזל, להחליף סוללות לקטר ולהרכיב את המסילה. זה מה שקורה בשבועות האחרונים. כל הבלגנים חלפו. לעתים רחוקות, פה ושם מבצבץ איזה משהו מרגיז, בעיקר כשהוא עייף מדי.
ככה אנחנו מתגלגלים לכיוון הערב, לא מקפידים יותר מדי על שום דבר, משתדלים שתהיה ארוחת ערב ומקלחת, אבל לא מתעקשים על זה אם זה לא מתאים. מבכרים את הנעימות.
בדרך כלל הוא והתינוק פורשים סופית בין שמונה לתשע. ג'וני חוזר מהעבודה קצת אחרי חצות. לכם ולי יש שלוש ארבע שעות נעימות.
קבלו את פיסת האינפורמציה המצמררת הבאה: אני מנויה על קרוב ל 100 בלוגים בישרא. עוד כעשרה מחוץ לישרא. את "רשימות" כבר כמעט זנחתי אבל מדי פעם חיבת להציץ שם כי אני קוראת בו מיום היווסדו ואפילו לפני. חלק מהמאה בלוגים האלה כבר לא פעילים ואני שומרת אותם יותר כסימניה. וחלק מהם מתעדכנים לעתים מאוד רחוקות. ויש כאלה שאני כמעט לא קוראת, וברובם אני לעולם לא מגיבה. בשבוע האחרון אני נכנסת רק לחלק קטן מאוד מהעידכונים. מתחיל תהליך הרוויה.
אבל כארבע פעמים בשבוע אני יכולה להעביר ערב נעים בקריאה והתערבבות וירטואלית, תוך כדי שאני נסוגה לצורכי הנקה מפעם לפעם. הייתי מעדיפה שכולכם תגיעו אלי לסלון, תביאו משהו לשתות ומשהו טעים לאכול. אבל בינתיים גם ככה זה נחמד.
היום בצהריים הילדון קרא לי מחדר הטלוויזיה ואמרתי לג'וני "תזכיר לי מה הניק שלו?"
ככה זה בשבועות האחרונים וזה שכתבתי את זה בטח מרמז על כך שהשינוי כבר התחיל.
אני מבקשת מכם שתזכירו לי שהחיים שלי דבש, כי בעוד עשרים ימים, ב 27 לנובמבר, אמא שלי מגיעה אלינו לשמונה ימים. זה כי לילדון ימלאו שלוש שנים בסוף החודש. בפעם שעברה שהיא היתה לא הצלחתי לחבק אותה ובטח שלא לנשק אותה. רק ממש בסוף, אחרי שלושה שבועות שהיא היתה פה, כשהיא כבר לבשה את המעיל בדרכה חזרה לשדה התעופה, ג'וני רמז לי "חבקי אותה" ואני חיבקתי אותה קלות, כמו שמחבקים כשלא רוצים לחבק, שומרים את הגוף רחוק.
הפעם אני אשתדל יותר. כי החיים שלי דבש והיא אשה ערירית ומובסת על ידי עצמה, כמעט בת שבעים, ולמה לי להמשיך ולאחוז ולאחוז ולאחוז בכל גועל הנפש הזה?
שחררי, אקס, שחררי.
תוספת: קראתי את הפוסט הזה עכשיו והוא נראה לי די מזעזע. כאילו שכל מה שאני עושה זה לגדל את הילדים, לשחק בבלוגים ועל הדרך לתקתק קצת עבודה. אז זהו שזה די נכון. אבל יש עוד משהו ענק ופסיבי שאני עושה ברקע. אני נגמלת מעשרים ושתיים שנים של עישון כפייתי ואובססיבי של חשיש. בחודש מאי תמלא שנה לגמילה הזו ועד אז אני נותנת לעצמי שהות בלי לחץ לחוש את עצמי חזרה.
חוץ מזה יש אינסוף התחבטויות, נסיגות, שפלים, מצבי רוח, שקיעות וחיפוש נטול-רצון-למצוא אחר משהו שללא ספק היה ממש קרוב להשג ידי ובכל זאת חמק.
תוספת נוספת: טוב, כמובן שגם הפוסט הזה הוא לא כל האמת ולא רק האמת. יש ימים שאני הולכת למשרד, מפזרת את כל הארון שלי על הריצפה כי אני לא מצליחה להחליט מה ללבוש. יש ימים שאני מהבוקר בסידורי סידורים ותיפקודי תיפקודים. מכל וכל.
אולי בפעם הבאה אני אנסה לספר לכם איך קרה שאחרי כל הקצוות והזוועות החיים שלי נהיו דביקים כצפיחית.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: