| 12/2006
boo-hoo
פעם גרתי בדירת גג בפינת הרחובות הרצל וידידיה פרנקל (עמק יזרעאל לשעבר), בואך שכונת פלורנטין, תל-אביב. הדירה היתה כולה עבודת יד, משהו הכי לא סטנדרטי בעולם. היא נבנתה על ידי זוג, הוא היה אנגלי והיא איטלקיה. הם הופיעו יחד. היא רקדה עם נחשים והוא היה זורק סכינים. שניהם היו אנשים מאוד גבוהים ולכן גם הכל בדירה היה קצת גבוה מדי; בעיקר הכיור והשיש במטבח. היה שם מסדרון ארוך וצר, שם, כך סיפרו לי, היו מחזיקים את האקווריום של הנחשים. וגם את אלה של העכברים בשביל הנחשים.
אני הייתי בת 21 בערך. אני זוכרת את עצמי שוכבת על המיטה הגדולה ליד מראה מעוטרת באשכולות ענבים סגולים שמישהו פיסל מגבס כחלק מהקיר עצמו, מעשנת ג'ויינט ומקשיבה לסטוג'ס שרים
Last year I was 21 I didn't have a lot of fun
And now I'm gonna be 22 I say oh my and a boo-hoo
(מאמר מוסגר: קפצתי רגע ליוטיוב למצוא לכם את השיר הזה, וראיתי את איגי פופ שר את זה בשיא המרץ ב 2006. שם השיר: 1969. נהיה לי קצת עצוב. מי שאוהב את זה מכיר ומי שלא בטח לא יתחיל עכשיו. אני אוותר ואמשיך הלאה.)
באותה תקופה, בתחילת שנות התשעים, למדתי קולנע וכתבתי איזה תסריט זניח לחלוטין שהוטל עלי להפיק ולביים אותו. הסיפור היה על משפחה נורמאלית לכאורה עם שני ילדים. בגלל איזו שטות האח הגדול הורג, לא עלינו, את האח הקטן ומנסה בצורה ילדותית משהו להחביא את הגופה. היה לי חשוב שהלוקיישן יראה כמו דירה של משפחה מסודרת כזו. פיצ'פקעס, בובות קטנות מחרסינה, ואזות, בית של אנשים שהם כאילו מן הישוב אבל למעשה טומנים בחובם הפרעה עמוקה. לא פריקים נטולי כיוון כמוני. הרבה זמן חיפשתי לוקיישן מתאים עד שיום אחד נחתה אצלי ההכרה שאם פתאום היתה מגיעה משפחה "נורמאלית" כזו לגור בדירה האקסטרימיסטית בה התגוררתי, הדירה הזו היתה הופכת תוך שניה למקום הכי מהוגן ופולני בעולם.
ועכשיו, לפני שבועיים ניסיתי לתרגל שוב את ההבנה הזו. הבית הגדול למדי ומרובה חדרים מיותרים (אנחנו מחלקים את החדרים לפי המכשירים החשמליים: חדר למחשב, חדר לטלוויזיה, חדרון לטוסטר אובן, וכו'), קורי עכביש, כתמים של ידיים קטנות בגובה מטר על הקירות, ועוד כל מיני אוייבי העם הפולני ארבו לי בכל מקום. ניקיתי וסידרתי ומרקתי את כל ארונות המטבח, המגירות, הקירות, החלונות, המרצפות, הצעצועים, הספרים, דחסתי את מיליוני הניירות חסרי המשמעות שאנחנו שומרים, כל הזמן זכרתי את הלחשנית מספרת על כך שהנצח הוא ניירת ואבק. זה כמובן נכון. אבל גם חתיכות קטנות של פסטה שמישהו הדביק לכסא, והרבה מאוד סימנים של שוקולד על הקירות ופלסטיקים קטנים של צעצועונים מתוך ביצי הפתעה של קינדר. המון כאלה.
במשך שבועיים ניקיתי את הבית. וכשסיימתי את השטיפה האחרונה, וטאטאתי את אחרון הקורים מפינת התיקרה (תוך כדי שאני נזהרת מאוד שלא לפגוע בעכביש עצמו), ישבתי לנפח בלונים בסלון, 03:40 בבוקר, הסתכלתי מסביב על הבית המבריק וחשבתי לעצמי שכל בנאדם נורמלי שהיה נכנס הנה (למשל: אתם) היה ממלמל לעצמו: איך אפשר לחיות בלכלוך הזה...
כמובן שלא עלה על דעתי לנסות אפילו להאכיל את כל האורחים בכוחות עצמי. נברתי לי קצת בכמה אתרים עד שמצאתי מישהי שנראתה לי. מירושלים. ישבתי מול גיליון אקסל, כמו שאני אוהבת, וגיבשתי לי תפריט. שלחתי לה, שוחחנו בטלפון וסגרנו עניין.
אחר כך נשאלתי בזהירות על ידי כמה נשים דורשות טובתי האם טעמתי מהמרכולת, האם קבלתי המלצות. "נאאא - דחיתי אותם בניפנוף יד - כתוב שם במפורש "הטעימים של ענבל"! כמה רע זה יכול להיות?!" הן קצת העריצו אותי וקצת ריחמו עלי בו זמנית וזה, יש לציין, יחס שאני מורגלת בו מצדן של נשים.
באמת האוכל היה בנזונה. וכולם נהנו. במיוחד חתן השימחה שעד היום יש לו טראומה מרוב מתנות וכשאני חוזרת הביתה הוא נגש אלי ושואל בעדינות : "אמא, שמעתי רישרוש של שקית? הבאת מתנה?" אבל הוא יתגבר, אין לי ספק.
אמא.
אני, ברשותכם, אפרט קצת, זה קטע תרפואידי שלי, אתם לא חייבים כמובן לצלול לתוך זה.
אמא שלי היתה אצלנו שבוע ימים. היא גרה בחדר למעלה (החדר של המגבר והגיטרה החשמלית רוב ימות השנה).
היא הגיעה באמצע הלילה ובבוקר ג'וני לקח את הילד לגן, אני הייתי בסלון עם התינוק. החללית האם ירדה למטה. אני. מיוזמתי. מרצוני החופשי. ובצלילות הדעת. נישקתי אותה קלות וברפיסות. מבחינתי היא היתה אמורה להיות אסירת תודה על המחווה הזו לשארית חייה או, לפחות, לשארית הביקור אצלנו.
אך לא.
מדי פעם היא ניסתה לגעת בי, לנשק אותי, לחבק אותי, תוך כדי שהיא מאלצת אותי לעוות את הפרצוף בגועל ולנסות לחמוק מתוך הגוף שלי, לפרק את עצמי לאטומים ולהרכיב עצמי מחדש בזמן ובמקום אחר. זה אמיתי. אני לא מגזימה.
כשאני רואה אותה נוגעת בילד הגדול שלי, באופן בלתי רצוני לחלוטין אני מתחילה לרקוע ברגל בעצבנות. זה לא דימוי. זה עושה רעש של "פאק פאק" על הריצפה.
אלה הקטעים שהיו לי הכי קשים.
שיננתי לו כמה פעמים: "לאף אחד אסור לגעת בך בלי שאתה רוצה. זה הגוף שלך. רק אתה קובע מי מנשק אותך ומי מלטף אותך ומי מחבק אותך. "
ומה זה שווה, אם הוא רואה (או מרגיש או חווה) אותי סותמת את האף וצוללת לתוך הסחי של המגע של האשה הזו.
אבל מה היה יותר נכון? להגיד לה "אני מבקשת שלא תגעי בי יותר. זה לא נעים לי."? ואז שוב שלושה ימים של בכי מצדה ומישירה אלי מבט ואומרת : "יש מקרים בהם נשים לא אוהבות את האמא שלהן. האם זה המקרה הזה?" ג'י. אני שונאת אותה. כאילו שכבר לא אמרתי. כאילו שכבר לא דברנו.
לא מצאתי את ההתנהגות הפשוטה. זו האמיתית, האחת, המובנת מאליה, שאי אפשר להתחרות בנכונות ובפשטות שלה. לא מצאתי אותה. אחי אמר שאמא חזרה ללונדון מאושרת. שהיה לה ביקור נפלא. אני מבינה שיחסית לסדרות החינוך וגאיות הצלמוות בהם העברתי אותה בשני הביקורים הקודמים שלה, היה לה נח. אני הייתי עסוקה בהכנות לקראת המסיבה. הרשתי לה לשמור על התינוק. הרשתי לה לקפל כביסה ולהדיח כלים. אם הייתם יודעים כמה קשה לי לקבל משהו מהאשה הזו הייתם מבינים שאני לגמרי לא צינית.
היא הסתכלה על הבן הגדול שלי ואמרה: "אני ממש בהלם מזה שפתאום נהייה לנו מישהו עם כריזמה במשפחה". אתם מבינים, אבא שלי, אח שלי ואני היינו תמיד אנשים אפרוריים חסרי נוכחות. אין להבחין בנו. ומתוך השממה הדהויה הזו פתאום נולד לו הבורדו סגול זוהר הזה.
הדבר שהיא אוהבת לעשות יותר מכל זה לשחק במחשב שולה מוקשים ולדבר בטלפון. גם אני אהבתי את זה. בגיל 20. אבל היא בת 68. ראבאק. שעות היא יכולה להעביר ככה.
היא נצבה כחומה בצורה ביני ובין כל הישרא הזה פה. ולא בדקתי את השיאים שלה, אבל אני בטוחה, חותמת לכם, שאני קורעת אותה בשולה מוקשים.
הרבה ימים חשבתי איך אני אחזור לכאן, ואכתוב לכם את כל הציטטות הנפלאות של הפנינים שהיא פזרה סביבה. אבל בכלל לא בא לי. אני שמחה שהיא נסעה מכאן. אני שמחה שהצלחתי להניח לה להרגיש את פעימות הלב של הבית שלי למשך שבוע ימים. אני יודעת שהיא מבינה שאין לה ולא היה לה מושג בהורות. והיא רואה שאני עולה עליה גם בסבלנות וגם בחוכמת אם. ובעיקר בנכונות.
עבר נגמר.
ותשקוט הארץ ארבעים שנה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: