| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 1/2007
ההווה החמקמק וסיפור הארנק
אתמול ציינו את יום הולדתי המתקרב. ההורים של ג'וני יזמו, בישלו ואירחו האח והגיסה. קבלתי במתנה מהגיסה ספר. "עשבי פרא" של מייקל קנינגהם. ניסיתי לקרוא. חצי שנה כבר לא נגעתי בספר, למעט קובץ נאומים של מנהיגים אינדיאנים, משהו אנטי ארצותהבריתניקי, אבל יפה ורך וחד וחכם, כמצופה מאינדיאנים. חוץ מהאינדיאנים לא הצלחתי לגעת בספר כי, מה לעשות, הרבה יותר מעניין לקרוא אתכם. גם ל Ynet אני כבר כמעט לא נכנסת, יודעת שאם קורה משהו באמת חשוב זה יהדהד אלי מהפוסטים שלכם. כך פיספסתי את מותו של ז'אן ז'אק גולדברג, עד שדן תורן פירסם שיר לזכרו. תרשמו לעצמכם הערה ביומן.
ההורים של ג'וני, שבמשך כל השנים תמיד הקפידו לקנות לי אחלה ספרים לכל יום הולדת, וכך למדתי להעריך את עצמי כאדם שכנראה ראוי לספרים האלה, דווקא הם העניקו לי מעין כרטיס מגנטי של סטימצקי. חבל כי חביבות עלי הבחירות שלהם, הם תמיד קנו ספרים שלא הייתי קונה בעצמי באופן טבעי וכך נחשפתי לדברים ממש מעולים כמו היומנים של קלמפרר. אבל עם הכרטיס המגנטי רוב הסיכויים שאני אגהץ ספרי ילדים. ובשביל עצמי אמשיך לקרוא אתכם.
מסתובב לי בראש רצון להתארגנויות. יש לי כמה מחשבות בנושא. קודם כל נדמה לי שאף אחד לא מייצג אותנו מול נענע, או אילנה, או יריב. מה סדר העדיפויות שלהם? על מה הם עובדים? אני, למשל, מאוד בעניין שייפתחו כבר אפשרות של עריכה משוכללת עבור פיירפוקס. מכיוון שאני חובבת נתונים וטבלאות יש לי גם זיקה מוגברת לכל עניין הסטטיסטיקה, שגם שם אני יכולה לחשוב על מגוון אפשרויות. מה לגבי איזו התארגנות?
דבר נוסף, הייתי רוצה לנסות להפיק מעין ישראשוק. בגדים, צעצועים, רהיטונים, כלי מטבח, אומנות. מפגש עם המשפחות והילדים. דשא, אוכל, יום נעים. בלי כל האפלולית. אז יראו לי ת'שפם. נעמיד אמבולנס בהיכון אם מישהו לא יוכל לעמוד בזה.
אידיום הזמינה שלושה פוסטים:
1. איך היה כשאמא שלי ואני נשארנו לבד בדירה
2. איך היה לחיות ברחובות
3. פנינים של הילדים
הר וויש איז מיי קומנד, הנה הראשון:
הייתי בת 12.5, כבר הרבה שנים לא הרגשתי דבר. יום אחד גנבתי לאמא שלי את הארנק. היו בו שטרות. הרבה שטרות. משהו בסדר גודל של אלף שקלים במובנים של היום. היה גם כרטיס אשראי אליו לא התייחסתי במיוחד. את כרטיס האשראי והארנק החבאתי בתוך קופסא ריקה של שוקולדים בה היה אוסף של ניירות מכתבים וקונדומים. אולי אין בעולם דבר שישקף את הילדות שלי בצורה ברורה יותר מאותה קופסאת בונבוניירה. את הקופסא הסתרתי באחת המגירות של שלחן הכתיבה שלי. אמא שלי הסתובבה כל היום בטירוף מחפשת את הארנק. מצלצלת למונית בה נסעה, לחברה שלה, למערכת העיתון בו עבדה, לחברת האשראי. בודקת, שואלת. אני מעמידה פנים שאני מחפשת איתה. הלב שלי משוטט במחוזות אחרים. את השטרות אני מגלגלת ומחביאה בתוך הטייפ שלי במקום בו אמורות להיות הסוללות. מדי כמה ימים אני שולפת שטר ומזמינה חברות שלי לאכול איתי גלידה ובורקסים. קונה שטויות. נהנת מהשפע הקטן שנפל בחלקי.
יום אחד אני חוזרת הביתה וליד דלת הכניסה אני רואה שקית אשפה גדולה ממנה מבצבצת קופסאת הבונבוניירה שלי. אני מבינה שאמא שלי ערכה לי סדר בשולחן, מצאה את הקופסא, את הארנק שלה ואת הקונדומים. אם היתה דרך להתאדות הייתי מתאדה. בסופו של דבר הכרחתי את עצמי להיכנס הביתה. ללא אומר אמא שלי לקחה אותי לשכנה שלנו, נקרא לה ז'ניה. ז'ניה ישבה איתי ודיברה איתי ודיברה ודיברה. הייתי ילדה קשה להם לכל הרוסים האלה. הם לא הבינו איך ההבטחה הגדולה שהייתי פעם נפרטה להם מול העיניים לגניבות וזיונים ושימת זין כללית.
שתיים עשרה שנים מאוחר יותר כשהתחלתי ללכת לפסיכולוגית ב' מרצוני החופשי, פתחתי בזה שהסברתי לה שיש אנשים שנולדים עיוורים, יש חרשים, יש כל מיני. אני נולדתי בלי היכולת להרגיש. אני רק יכולה להעמיד פנים, במקום רגשות יש לי סלעים ואבנים, חתיכות ברזלים ופלסטיקים ישנים. לקח כמה שנים טובות עד שהצלחתי להפוך את המזבלה הזו לערימת קומפוסט חיה ונושמת.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: