| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 1/2007
אלוהים תעזור לי לשנות את העולם, בחייאת, תביא קצת כסף
לפני יומיים הייתי במסיבת יום הולדת קטנה ונחמדה של הגננת הרסטאפרית המשגעת שלנו. פגשתי שם אדם שבדיוק חזר מפעילות הומניטרית בסודאן. ופה בישראל הוא מקים התארגנות שמטרתה לעזור לפליטים הסודאנים. כמה שאני מרגישה גמדה עלובה ליד אנשים כאלה. וכן, אני מוכרת לעצמי את כל הסיפורים הישנים והטובים על זה שכל אחד חי מה ואיך שהוא יכול וכל זה.
וגם בבלוגיה. יש בלוגים עם אג'נדה כל כך ברורה. יכתבו ויכתבו, לא יתנו לדברים לעבור כך סתם בלי התייחסות. ויש בלוגים יומניים. ויש בלוגים אומנותיים. ויש בלוגים חברותיים. ואני, מה אני?
למה אני רוצה להיות תמיד הכל וכל הזמן?
יש איזה משהו שרציתי כל הזמן להגיד. משהו שקושר בין דפיקויות וחוסרים בילדות, להרס עצמי כתהליך החלמה, דיסידנטיות כערך מוסף ורצון דומיננטי לחשוף את כל השקרים הממוסדים באשר הינם.
רציתי להראות שיש קשר בין כל הדברים האלה. זה לא סתם, ככה.
אני מאמינה גדולה בלהעלות על הכתב את משאלות הלב. זה עוזר להן להתגשם. לאו דווקא בסדר הזה:
1. אני רוצה חברים. עם ילדים. אני מודעת לאוטיזם ההתנהגותי שלי ולכן אני לא מצפה לחברים בלב ובנפש, שידעו ויבינו כל נים בהוויה שלי. אסתפק בכאלה שמחוייבים לתהליך הגדילה של עצמם, גם אם זה לא מקביל לתהליך שלי.
2. כסף. אין ברירה. שוב אני נאלצת להטריד את הכוח העליון בזוטות החומריות האלה, אבל בחייאת, תביא לנשום.
3. בייבי סיטר. מה הקטע הזה? שלוש שנים לא יצאנו מהבית. אני מבקשת שישלחו לי בייבי סיטר נחמדה, שלא פוחדת מבתים מבולגנים, ושהילדים יאהבו אותה. ושתגור קרוב.
4. בריאות לג'וני.
עם כל השאר אני מקווה להסתדר.
וזה ספל שנתקלתי בו בבית של חברים לפני כחצי שנה והספל הזה הטיח אותי הישר לתוך סוף שנות השבעים-אמצע שמונים.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: