אדימדומים

במשך השנים האלה אספתי אל חיקי כל גור של כלב או חתול או גוזל או תולעת שנקרו בדרכי ויחד עם ילדי השכונה גידלנו אותם במסירות רבה, הצקנו לד"ר קלמנט וד"ר תדמור, והיינו קונים בשר טחון בגרמים בודדים בשביל להציל את החיות שמצאנו.

אי אפשר לספר פה על כל החתולים שגידלתי.

צריך לציין את רקס, שהיה חתול ג'ינג'י מפואר שסרבתי לסרס אותו ולכן בסופו של דבר הוא עזב את הבית לטובת שיטוטיו.

והיתה נמרי שהמליטה לסלבּ בארון כשהיינו שותפים בגבעתיים, ואחר כך המשכתי להאכיל אותה ואת הגורים עוד תקופה ארוכה.

כשג'וני ואני כבר היינו כמעט שנתיים יחד, נודע לנו שאיריס המליטה שלושה גורים. מיד שכנעתי אותו די בקלות לקחת שניים.

קראנו לאחת ט' ולאחד מ'. ג'וני התעקש להניח להם להתחתל לפחות פעם אחת, ותוך כמה חודשים ט' אכן המליטה. היה אירוע מרגש, די דומה לסצנת ההמלטה ב 101 דלמטים. ארבעה גורים. הראשון היה נראה קצת מוזר וט' סרבה לקחת אותו ברצינות. כל הלילה עודדנו אותו ואותה ולפנות בוקר ט' התרצתה והסכימה להניק אותו יחד עם אחיו. כחלוף השבועות נאלצנו להודות שהגור הנוסף מאוד מאותגר. למשל כשהוא היה מגיע לקצה השטיח, הוא היה מתרכז כולו משפם עד זנב ומנתר בקפיצת ענק לריצפה. הוא מעולם לא למד לקפוץ מהמיטה והיה יורד ממנה רק ברברס תוך שהוא נתלה בציפורניו על המצעים. לימדתי אותו את הדרך למטבח, שם היה האוכל וארגזי החול שלהם. אני חושבת שמעולם לא היה חתול מאותגר שהושקעו בו כל כך הרבה מאמצים שאכן נשאו פרי. בהתחלה, כמובן, קראנו לו פיגורי, אבל ג'וני אמר שזה שם שמשאיר אותו מאחור וצריך לתת לו שם שיחזק אותו ולכן גם הוא קיבל את השם נמרי.

נמרי הזה מת מחתלתלת כעבור שנתיים וחצי, אבל חייו היו מלאים ומיוחדים. הוא מת ביום בו הפועל הפסידה למילאן באמצע סיבוב ההופעות באירופה. אחרי המשחק, עצובים, נסענו לבית החולים בו היה מאושפז ונפרדנו ממנו לפני שהרדימו אותו.

לנמרי כאמור היו שלושה אחים. שניים מסרנו ואחת השארנו. גם לגביה ג'וני התעקש שהיא תתחתל לפחות פעם אחת. מרגע זה פצחנו בשרשרת המלטות בלתי פוסקת. אני זוכרת שיום אחד ראינו בטלוויזיה איזו תכנית על חתולים והיה שם זוג שהיו להם 74 חתולים. המראיין שאל אותם איך זה קרה והם אמרו: "בהתחלה היו לנו רק שניים". ראיתי את התכנית הזו הסתכלתי מסביב וראיתי שאני חיה עם 12 חתולים. באותה תקופה כבר עזבנו את תל אביב לטובת הכפר והעיסוק המרכזי שלי היה לפתוח ולסגור להם את הדלת כל פעם שמי מהם רצה לצאת או להכנס. עשיתי את זה באהבה רבה. אני זוכרת את עצמי חוזרת מהעבודה וכולם מתנפלים עלי במיאו מיאו מיאו איפה היית תביא לנו אוכל מה העניינים איתך מיאו מיאו מיאו. לאט לאט לאט הם התחילו להעיק.

תבינו. כשגרנו בתל אביב היתה לנו מרפסת קטנה ממוקמת חצי מטר משנקין. הייתי עומדת על המרפסת ( א-לה הרצל) ונואמת (א-לה בגין, אבל בשקט, ככה שרק ג'וני בתוך הבית שומע) "ואתם עוד תראו! יום אחד לכל חתול תהיה שמיכה קטנה! וכרית קטנה! ופחי האשפה ישארו פתוחים! ועם הכלבים יהיה שלום! שלום של אמיצים! " זה היה איזה גEג קבוע כזה שהיה רץ בבית, נאומי חתולים קראנו לזה (היו גם שירי חתולים, אבל זה לפעם אחרת). ג'וני ואני היינו שעות מלטפים ומדברים ומתמוגגים והכל היה בעניין של החתולים, ואיך איך דווקא אנחנו הגרלנו את שני החתולים החמודים בעולם.

בקיצור. 12 חתולים ואני התחלתי להרגיש מועקת.

ואז התעברתי. זה קטע לי את קריירת הפינג פונג הנקודתית שלי (טורנירישרא?) שהיתה בדיוק בזינוק מטורף. היה לנו שלחן פינג פונג בסלון (בית ענק לגמרי, אל תשאלו) והיינו משחקים שעות כל יום ופתאום לא יכולה לקפוץ, מתעייפת תוך שלוש דקות ומה שנשאר זה רק לפתוח ולסגור את הדלת לחתולים.

ואז שוב עברנו דירה, בתוך הכפר לבית אחר, הנוכחי, קטן יותר מקודמו.

במשך חודשים ארוכים הייתי מוטרדת איך נעבור דירה עם כל החתולים האלה.

בסוף הצלחנו להעביר את כולם חוץ מאחת, ממליטנית מובילה, בעלת נוכחות מרגיזה במיוחד. היא לא הסכימה בשום פנים ואופן להכנס לכלוב, ולנו היה קשה להצטער על זה.

בעודי בהריון מתקדם אחת החתולות היפות ביותר (נינה של ט') המליטה. היא לא היתה בקו הבריאות. זה סיפור ארוך שקשה לתמצת אותו, בבית נהגנו לומר שיש לה רומן סודי ואלים עם סוס מהאורווה הסמוכה. לא ברור מה עבר עליה, באיזשהו שלב היא התעוורה, הזמנו מדקרת סינית של חתולים, החתולה קצת התאוששה, ראייתה חזרה אליה אבל כשהיא המליטה היא לא נגעה בגורים. לא ליקקה, לא הניקה, לא עניין אותה כלום. שניים מצאתי מתים ואת השלישי ניסיתי לגדל במשך שלושה ימים ואז הוא מת. זה היה בתקופה שכבר נגמרו לנו כל השמות והיינו על סף למספר אותם. לקטנצ'יק שמת קראנו אפורי. (הוא היה האפורי השני או השלישי).

אני כאמור הייתי בדיוק באמצע ההריון וכל הסצנה הזו עם הגור הקטן שמת לי בידיים היתה לי די קשה.

כעבור יומיים הלכנו למסיבה מהעבודה של ג'וני ושם, איך לא, קראה לי מישהי הצידה והראתה לי שקית נייר כחולה של ZARA ובתוכה שוכבת גורה קטנה בת שבוע ימים. "בבקשההההה????" אמרה לי הבחורה.

ככה קבלתי את פיצו. ט' חתולת האלפא, לא האמינה שנוסף על כל הגורים שגם ככה היא שונאת ולא מבינה למה אנחנו נותנים לזה להתרחש, אני עוד מביאה גור באאוט סורסינג.

אני הייתי האמא הרשמית של פיצו. היא מעולם לא למדה חתולית אמיתית וחוותה קשיים בתקשורת עם חתולים עד אחרון ימיה. לימדתי אותה לגרגר, וניסיתי ללמד אותה לעשות את הקולות הקטנים והמצחיקים שהם עושים כשהם מסתכלים על זבוב או ציפור. אבל החתולית שלה נותרה עילגת.

על פיצו התאמנתי בעיקרון הרצף. הייתי ישנה איתה וכל שעתיים מתעוררת להניק אותה עם טפטפת. שיניתי את שעות העבודה שלי כך שהיא לא תצטרך להיות לבד. פיצו גדלה להיות חתולה שנואה לתפארת. כל החתולים שנאו אותה נפש. אני אהבתי אותה הרבה. היא היתה מחככת איתי אף באף ותמיד שמחה לקראתי וחיכתה לי. היא מתה לפני 8 חודשים מוות שנראה די אלים. ג'וני אסף את הגוויה מהחצר של השכנים והעביר אותה לשדה הגדול מחוץ לכפר.

כך או כך, בינתיים נולד לנו התינוק הראשון וכל המעמד של החתולים התחיל להתדרדר נמרצות.

כל חובבת חתולים פעילה מכירה את המצב שהיא נכנסת הביתה אחרי שעות ארוכות של העדרות, מתה להשתין, החתול/ים פוגשים אותה בדלת מיאו מיאו מיאו אוכל אוכל מיאו מיאו ליטופים איפה היית. כולנו קודם ניתן להם לאכול ורק אז נלך להשתין. ככה זה עובד.

אבל כשיש לך תינוק. וגם ככה כל ההיררכיה הביתית התהפכה עליך, את לא מתכוונת להפעיל את השריר של הביטול העצמי, שעובד לך שעות נוספות, גם מול החתולים. הם יחכו. שום דבר לא יקרה.

החתולים היו המומים.

לפני שנה, בשיאו של ההיריון השני והמורכב (לא מלנקקת) נפל דבר. ג'וני יצא בהכרזה מקלה שמהיום רק ט' ומ' הקדמונים מורשים להכנס הביתה. וכל האספסוף החתולי הזה יאכל וישן בחוץ.