| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 2/2007
חזרה בתשוקה
איך מיישבים אהבה רבת שנים עם תשוקה?
בכלל, למה לא מדברים על הקושי של שימור הניצוץ המיני?
המיניות הנושכת נושמת רק מתחת למים. בצלילה. יחסים קצרים. שנה. שנתיים. שלוש. לא יותר. בטח שבלי ילדים.
ביבשה, בצעידות הארוכות והמיוזעות, בריצה בין השבילים, בתיאומים המונוטונים - המיניות שומטת ראש. מתנמנמת. מתייבשת. רוצה לצלול במים רחוקים, שוניות צבעוניות, עומקים חדשים. כבר לא רוצה כלום. רוצה לנמנם. שיחשבו שזו הטיית ראש, שלא יגלו שזו שמיטה, ניוון.
ולנו יש חיים טובים. אנחנו אוהבים. אוהבים מאוד. וחברים. קרובים. קרובים מאוד. והוא יפה לי. ואני מושכת לו.
והגוף שלי מקדד לי במורס.
אם אני פתאום מרגישה מאויימת מהמיניות שלו זה סימן שהגוף שלי מאותת לי שאני רוצה סקס. אם לא הייתי רוצה לא הייתי שומעת אותו רוצה.
משהו כזה.
אני נבהלת.
אבל נזכרת. איזה קרוב הוא. וכמה זה כיף ללחוש לו שנעים לי. ואיך זה להרגיש אותו מסתכל עלי. ואיך אני יפה לו. ככה שהיופי שלי חוזר אלי מהעיניים שלו, ולרגע אפילו אני משתכנעת. וכשהוא אומר לי "את כל כך יפה" למרות כל האינטימיות נפלט לי גיחוך. שני גיחוכים. הראשון, כי זה נעים כשהוא אומר.
לא מדברים מספיק על הקושי שבקיום המיניות בתוך הזוגיות המתמשכת. אפילו כאן. בבלוגיאדות. חוסכים בנושא הזה. וזה קשה. פאקן קשה. לא רוצה לחיות בתוך שקרים ומחילות. רוצה גלוי ויפה. גלוי ויפה מתחרז עם מונוגמיה. לא בהכרח. אבל מונוגמיה כל כך מפשטת. כמעט את הכל.
אולי קודם כל אני צריכה לחכות שאני אפסיק להניק. שהגוף שלי יחדל להיות בית גידול ויחזור אלי קצת. אולי ישתחזרו לי המימדים הרגילים שלי. לא הטריות של גיל 17. גם לא של 27. אבל משהו שירגיש לי מוכר. אולי גם הלבידו ירים ראש.
תודה לך ג'וני על כך שאתה האדם הסבלני ביותר ביקום כולו. שאתה אוהב אותי בפתיחות ובקבלה.
 הג'וני הזה הוא לא אוהב כשאני כותבת פוסטים קצרים. הוא אוהב כשאני מספרת סיפורים. אלפיים מילה לפחות. רק בפוסטים הוא כזה תובעני בכל יתר התחומים הוא ממש בא לקראתי.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: