אחד הדברים שאני תמיד אומרת לעצמי זה שלמרות הכל, אמא שלי לא מוותרת עלי. גם כשאני ממש בלתי נסבלת כלפיה היא תמיד שומרת על הרצון להיות איתי בקשר. היא מעולם לא העזה לבדוק מה יקרה אם היא לא תתקשר. לפעמים ההודעות שלה בתא הקולי מרגיזות, כי היא תמיד רוסיה כל כך, ולי אין סבלנות. אבל עכשיו, כבר די הרבה שבועות שהיא לא התקשרה. ניסיתי אני כמה פעמים אליה ולא תפסתי אותה. אין לה משיבון. היא לא יודעת אם ניסיתי או לא.
האם אני אמורה לשאול את עצמי מה אני רוצה מהקשר שלי עם אמא שלי? האם אנשים שואלים את עצמם שאלות כאלה? זה אף פעם לא עלה עם אבא שלי. כמה קל וכמה שזה מפשט כשאוהבים. כל העניין הזה איתה מבלבל אותי. להתקשר ולהעמיד פנים כאילו כלום לא קרה? מתעורר לי איזה חשש קטן שאני קצת נהנית לא לאהוב אותה ושקשה לי להפרד מהדינמיקה הזו שמורכבת מניסיונות ההדבקות שלה וההתנערות שלי. אני לא יכולה לנסות להתנער ממנה אם היא לא נדבקת. אם אני רוצה איתה קשר אני צריכה לעמוד מאחורי הרצון הזה כמו שהוא. בלי להתחבא מאחורי המיאוס.
דבר שני, דומה אבל שונה, זה שהיום התפטרתי מהעבודה. יותר נכון איימתי בהתפטרות כי מנסים להפיל עלי כל מיני פרוייקטים ענקיים שהם הרחק מתחום הגדרת התפקיד שלי, ומצריכים יותר שעות ממה שאני מוכנה לתת. עכשיו אני לא יודעת אם יפטרו אותי או לא. לא נותר אלא לרעוד ולשרוד.
ויכול להיות, כמובן, שאמא שלי תפטר אותי וגם בעבודה יעדיפו לנתק איתי את הקשר.
סבתא רוזה נולדה בעיר סרטוב ב 1904. אבא שלה היה רופא, שמו היה בוריס פוזיס ונדמה לי שהיה לו בית מרקחת משלו בקומה התחתונה של הבית בו התגוררו. סבתא רוזה היתה בתו השניה, כבר זמן מה שאני מנסה להזכר מה היה שמו של אחיה הבכור. נדמה לי גנריך. אחריה נולדה סבתא ילנה, והאח הקטן ששמו נדמה לי היה וולדימיר. כל זה קרה בשנים בהן ילדים היו פונים בגוף שני רבים- "אתם" - לאביהם, לעולם לא ממרים את פיו, ובכלל, כמו שנהגו לומר אצלם בבית: "ילדים צריכים להיראות אך לא להשמע". והם היו ארבעה; לסבתא רוזה היתה צמה חומה עבה וארוכה. היא היתה יפה, חיונית וביישנית. אני מדמיינת אותה מחוזרת בעדינות שנוטים לשייך לאותם ימים. כשוולודיה הקטן היה בן 14 הוא נדבק בשחפת ומת. גם אביהם נדבק בשחפת ומת. ככה זה כשאתה רופא. סיכון מקצועי. לפני כן הם היו אמידים. סבתא שלי רוזה אהבה לרכב על סוסים והתעסקה קצת בצילום. זה היה מאוד חריג באותן שנים.
אני לא יודעת איך היא וסבא שלי, נאום אלטוורג, הכירו, אבל זה כנראה קרה בלנינגרד. הוא היה עורך דין. היא נישאה לו כשהייתה בת 28. השנה היתה 1932. סבא היה חבר מפלגה. היא עצמה עבדה כמנהלת חשבונות. במשך שש שנים היא דחתה את המחשבות והשאלות לגבי הבאת ילדים. "הזמן עוד לא מתאים" היתה אומרת. בסוף שנת 1937, כשהיתה בת 33 הרתה וכשהיתה בחודש השישי נלקח סבא שלי לעבודות כפייה בסיביר באשמת ריגול לטובת פולין. יש סברה שהיה זה המנהל של סבתא שסידר את הקומבינה הזו בתקווה לזכות בה במקומו. אבל לא אשה כמו סבתא שלי תלך אחרי איזה מנהלן רוסי. אמא שלי נולדה, וסבתא נתנה לה את השם הכי רוסי בעולם. אחותה של סבתא, לנה, היתה נשואה אבל בעקבות תאונת דרכים לא יכלה ללדת ילדים והאיש שלה התגרש ממנה. הן דבקו זו בזו, שתי הסבתות האלה, מגדלות את הילדה. המלחמה עם גרמניה לא אחרה לבוא, כאילו שלא היה מספיק מאתגר כבר קודם. בשלב הזה יש לי חילוקי דיעות קלים עם ויקיפדיה לגבי מה ואיך קרה. הסיפור שאני מכירה הוא שהעלו את אמא שלי על רכבת במסגרת אבוקואציה (פינוי, או טרנספרון, אם תרצו) בעוד שבויקיפדיה מדברים על מילוט דרך הנהר הקפוא. אני, בכל זאת אדבוק בגירסה שלי. לאמא שלי תלו תליון על הצוואר, ובו תמונות הוריה. היא היתה בת ארבע. מסביב היו רעב והפגזות. העלו אותה על רכבת מלאה בילדים כמוה. הילד שלי בן שלוש ורבע. לא ברור לי מה עדיף. הפגזות ורעב בעיר מבוצרת או העדר אמא.
המלחמה נגמרה לכאורה אבל המחסור היה גורף. כל כך גורף, שפעם אחת סבתא שלי השיגה קקאו, והכינה לאמא שלי שוקו ובטעות התבלבלה והוסיפה מלח במקום סוכר, אמא שלי שתתה הכל בלי לספר לה בכדי לא לבאס אותה, שלא יצטרכו לשפוך את השוקו המלוח. "צנע" זה ילד קטן לעומת מה שהלך שם.
כשאמא שלי היתה בת 12 שחררו את סבא שלי, אבל רק כעבור עשר שנים נוספות התירו לו לחזור ולהתגורר בלנינגרד יחד איתן.
את בת 22. כל חייך חיית עם אמא שלך. דודה שלך גם היא נמצאת בקידמת הפריים. שתיהן תמיד יודעות מה נכון ואיך צריך. סובייטיות במובן הפרקטי והשרדני של המילה. ופתאום בא גבר לחיות איתכן בדירה הקומונלית שלכן. ולא סתם גבר, אלא גם אבא וצריך לכונן איתו את כל מה שמכוננים עם אבות.
שנתיים מאוחר יותר אמא שלי פגשה את אבא שלי באיזו קליקת משוררים. הם כולם היו כותבים וקוראים שירה. היא היתה פושקיניסטית, כל כולה מילים ומילות, משקלים וחרוזים. אבא שלי היה מטפס הרים וחובב אומנות, חד והומוריסטי. כובש. סבתא רוזה הטילה וטו. לא יהיה פה רומן עם גבר מבוגר ב 13 שנה, עם ילד בן חמש, בסופם של נישואים כושלים. "לא יהיה" פקדה סבתא רוזה ואמא שלי נשכבה במיטה, החום זינק לארבעים מעלות. שכבה יום. שכבה יומיים. סבתא נשברה והכניסה את אבא שלי הביתה.
מאז ועד מותה לפני עשר שנים, היו היחסים בין סבתא רוזה לאבא שלי קורקטיים וטעונים. היא חשבה שהוא ציני מדי, אגואיסט, אוהב את עצמו מדי. הוא בז לפרקטיות האפרורית שלה, לחוסר היכולת שלה להתרומם ולעוף. היו מחוות של עזרה וקיום משפחתי. אבל לא חום ולא קירבה.
כמה הופתעתי, כשנולד לי הילד הגדול שלי, לגלות בין תווי פניו את סבתא רוזה מציצה לצידו של אבא שלי. כמה יפה הם הסתדרו. איזו הרמוניה. היא מחייכת מפיו של הילד, משהו בתנועות השפתיים שלו, ואבא משתקף מהגבות והעיניים.
חשבתי על הפוסט הזה ביום המשפחה, אבל מרוב משפחה לא היתה לי שהות לכתוב. אי אפשר הכל כל הזמן.
סבתא רוזה בגיל 93:
היא שנאה להצטלם. אני בספק אם היא היתה מודעת לזה שאני מצלמת אותה למרות שלא הסתרתי את זה. ואולי כבר לא היה אכפת לה. ראייתה קהתה. חושיה לא היו חדים. אבל עשיתי את זה אז בהרבה אהבה, גם אם לא לגמרי ברשותה. וגם היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: