| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 2/2007
עובדים עלינו
יום אחד מנהלות ומנהלים יהיו מחוייבות ומחוייבים על פי חוק לנהוג בכבוד כלפי העובדות והעובדים.
יהיה אסור לצעוק. יהיה אסור להעליב.
כבוד העובדת והעובד יעמדו מעל לרווחיות העסק.
וזה לא שצעקו עלי באופן אישי.
אבל אני מתנגדת לטרור.
וזה שיר. נהייה כל כך שקט בבלוגיה שאמרתי לעצמי למה לא נביא איזה שיר קטן.
לאור התגובה של סתוסתו יש לי תוספת קטנה:
בעיקרון, אני לעולם לא מחזירה מוצרים לחנות, לא מחזירה מנות למטבח ובאופן כללי כל עוד אני יכולה אני מעדיפה לדבוק בעמדת הצרכן הפראייר. אבל לפני כמה שבועות קניתי לי מנת שווארמה ובעודי נוגסת בה גיליתי בפנים.... פלסטר. משומש. באמת שלא היתה לי ברירה ובשיא העדינות חזרתי לדלפק, כולי התנצלויות נשפכות, והושטתי את הפיתה חזרה למקום ממנו הגיעה. ראיתי את הבחור שנתן לי את המנה מקרב את ידו לחזה (שלו) עובר לעמדת שבועה, ומתחיל לנענע בראשו, על סף הכחשה. ואז בעל הבית, או המנהל, שעובד יחד איתו שם אמר : "כן, זה הפלסטר ששמת קודם על האצבע". ואז, בעודו מעמיס לי מנה חדשה ונותן לי שתיה חינם + שקית צ'יפס מתנה, הוא הצליח להגיד כמה משפטים שהיו גם התנצלויות גורפות לכיווני וגם זעם עצור (אולי לא כל כך עצור) כלפי הבחור. מדבריו היה ניתן להבין שבאופן כללי הוא לא מרוצה ממנו. ניסיתי כל הזמן להגיד שזה יכול לקרות לכל אחד ושאני באמת מצטערת. ולעצמי אמרתי: "זונע! לא יכולת פשוט לזרוק את הפלסטר ולאכול את המנה שלך?! הפלסטר היה נקי. זה רק הגעיל אסוציאטיוית. זה מגוחך עם ההיסטוריה שלי פתאום להתחיל לחשוש מאיידס או מחלות. זונע זונע זונע!" ככה אמרתי לעצמי. ובפני הבחור התנצלתי שוב ושוב ולבעל המקום אמרתי: "בחייאת אל תכעס עליו, לא קרה כלום".
וחשבתי אבל מה אתה עושה כשיש לך חרא עובד, שקרן (טוב. בואו לא נקרא לו שקרן. אבל כזה שבמצבי לחץ נבהל ומפחד ומוכן לסטות מהאמת בכדי להציל את עורו), ואתה לא מסתדר איתו.
עוד לא בדקתי האם הבחור הועף או לא.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: