| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 4/2007
Game Over
אחת הסיבות לכך שהפסקתי לעשן סמים היה ההכרח להגמל ממשחקי מחשב. שרפתי שעות מול המסך.
אחרי שסיימתי לחרוש בסוף שנות השמונים את מה שפעם נקרא "משחקי חלל" (המערה הכחולה בירמיהו, המקום בככר אתרים, הגאורגים בדיזנגוף והגאורגים האחרים בדיזנגוף סנטר, והמקום הקטן והעלוב באלנבי) - ובלי לוותר על אהבה רבת שנים לפליפרים - עברתי למשחקי מחשב בבית;
טטריס
צנחנים
הנאצים
Duke Nukem
DOOM
Dirty Larry
Indiana Jones
כל משחקי ברירת המחדל של חלונות לדורותיו (אלופת שולה מוקשים בפוטנצייה)
דיאבלו (הראשון, כמובן) שסידר לי פחות או יותר את כל שנת 98 + ההרחבה שלו
קצת דיאבלו 2
DXBALL
SNOOD
Boulders Gate
Neverhood
Lemings
GTI(קצת...)
MESSIAH
Black & White
5 in a row
MahJongg
HEROES 2,3,4
Dungeon Siege
Icy Towers (הגמד המקפץ)
Luxor
Tumble Bugs
ועוד עשרות רבות, אולי מאות.
לא תמיד חדירה מלאה, אבל כמעט תמיד בהתמסרות.
באופן די חד משמעי העדפתי משחקים עם נשק וקסמים (כמו נשיקות וסמים?  ), אבל בלית ברירה גם כל הפריסלים התקבלו בהבנה. האחרון שבהם היה משחק רשת, ישראלי דווקא, בשם מפקד הצבאות. אני חושבת שיש מעט מאוד שחקניות במיגזר האימהות העובדות. ובצדק.
ידעתי שברגע שאחדל להתמסטל כל היום לא ארצה ולא אוכל להמשיך ולהטביע את עצמי בשטויות האלה. וכך היה. מרגע שהפסקתי לעשן לא נגעתי במשחקים.
לפני 15 שנים עמוק בטטריס הייתי חולמת על קוביות נופלות. לפני 5 שנים כששיחקתי heroes, בחלומות הסתובבתי בטירות שלי וספרתי דרקונים. בחודשים הראשונים של הבלוג הזה היו לי חלומות על פוסטים. זה מאתגר ויזואלית. בתור דמויות במשחק, הגרפיקה שלכם לא משהו.
יש לי יחסים אמביוולנטיים עם המחשב. אני מתפרנסת ממנו. ואני מצליחה בזה רק תודות להיותי גיימרית. רוב העבודה שלי מתבצעת סולו מול המסך, אני מתייחסת למטלות כאל שלבים במשחק. מדי פעם יש איזו מפלצת שיותר קשה להרוג, אבל בסוף, עוד מכה בראש ועוד אחת - המשימה מוטלת מתה בתוך המייל, אני מסמנת completed, אוספת את הקסמים, הנשק והכסף שנפלו מהדמות ויורדת ל level הבא ב outlook.
עם הפוסטים זה לא בדיוק ככה.
אי אפשר להוציא פוסט במכות. זה יותר כמו משחקי סימולציה. אני זורעת כל מיני טיוטות ואחרי כמה ימים, שבועות, חודשים אני מציצה בהן מביאה ערבוב ומגישה.
התאריך המקורי של הטיוטה הזו למשל הוא יולי 2006, כשהבלוג היה בן חודש.
יש כמה סיבות לשקוע ככה במשחקי מחשב. זה מוות קטן בעודי בחיים. אין צורך להיות. אפשר להעלם. הופס, חלפו שמונה שעות. החיים קשים ומבלבלים. ההיות מצריך כל כך הרבה להרגיש. במשחקים צריך רק מיומנות. מיומנות שכלית, מיומנות מוטורית. בשני אלה אני טובה. במשחקים מאוד ברור מה צריך לעשות. מה המטרה. מתי מצליחים. מתי נכשלים. בחיים אי אפשר לעשות save לפני שיוצאים מהבית.
ומה עכשיו?
אני מקווה שביום ראשון הכל הולך להשתנות לטובה.
אולי זה יקרה. אולי לא. הלוואי וכן.
הדברים הטובים מתגנבים בזחילה, מחפים זה על זה, לא מגלים כוונותיהם. וגם כשהם כבר כאן לוקח לי זמן לא מבוטל לשים לב.
כשאני תולה תקוות במשהו שיביא את השינוי המשהו הזה לרוב מגלגל עיניים וחורץ לשון. גם אם בעבר הוא לא איכזב. ביום ראשון. אני מקווה. תתחיל להתגלגל לה אבן קטנה וחיובית.
חוץ מזה אנחנו מחפשים בית.
גם אתם מעתיקים את מגוריכם צפונה חמישים קילומטר כשמישהו אומר לכם משהו מעליב? הרגשתי נבעטת. והמרתי את אנרגיית הבעיטה הזו לתעופה. וכך אני מנסה לעופף לי עם משפחתי. נעה בין התרגשות גדולה לפחדים וחששות ותחושת מפסידנות. אני אוהבת לפחד משינויים. מכורה לתחושת השטיח שנמשך תחת כפות הרגליים. לא באמת. בסך הכל מדובר בשינוי, לא באיבוד שליטה. נדמה לי.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: