| 6/2007
תיקון חצות
בעוד יומיים הבלוג בן שנה.
הכל התחיל מזה שבמאי 2006 הפסקתי לעשן חשיש בכפייתיות. במשך שבועיים הייתי בהיי בלתי נתפס רק מזה שאני לא מעשנת ולא משחקת במחשב. היו לי בראש כל מיני פרוייקטים מגלומנים שחשבתי שאני מרימה אותם בשניה, כי הנה הפסקתי לעשן. הלכתי ללחשנית. לא זו הבלוגרית. לחשנית-בחשנית, התכוונתי. כזו שפותחת קלפים ונותנת עיצות.
זה נושא שנוי במחלוקת, אני יודעת.
אולי אקדים ואספר קצת על ההתנסויות שלי עם בעלות האוב. כשהייתי בערך בת 25, אחרי שנה של טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי - עשיתי הפסקה. את ההפסקות האלה יזמתי כמה פעמים במרוצת השנים שהייתי בטיפול. עבדתי בעבודה קטנה ונחמדה, מאחר וזה היה בשנקין לא אפרט מעבר לזה. יום אחד הגיעה לעבודה הזו בחורה שהכרתי ואמרה לי שהיא התחילה טיפול הוליסטי אצל מישהו. התעניינתי ומיד, כהרגלי בקודש, רציתי גם. וכך התחלתי להפגש עם אילן ההוליסט.
זה היה לפני המון שנים.
הוא נתן לי ערימת קלפים צבעוניים וביקש שאסדר אותם בסדר שהכי נראה לי. סדרתי. הוא אמר לי: את מטפלת במישהו והוא הולך למות. וזאת לא פעם אחרונה שתטפלי ככה במישהו. זה היה נכון. טיפלתי בסבתא שלי, היה די סביר להניח שהיא תמות בסופו של דבר, וזה היה הרבה לפני שהתחילה הסאגה עם אבא שלי.
דיברנו הרבה. הגעתי לשם אתאיסטית מוחלטת. הוא היה אחלה בנאדם, בלי שום פוזה של מוארות - אבל עם גישה. אני הייתי באיזו פארנויה כללית מגברים. לא האמנתי שיש אנשים שממש לא מנסים לזיין אותי איכשהו. בגלל שאני סוג של נחום תקום, אני יכולה להרשות לעצמי להסחף לכל מיני איזוטריות כי אני יודעת שהמשקולת שלי תאזן אותי ברגע שאגזים. נתתי לעצמי ללכת עם הדברים. לא היה לי כסף (גם) באותם ימים, לא שלמתי לו והוא אמר שאשלם כשיהיה. לזכותו יאמר שהוא אף פעם לא נגע בי או רמז או עשה משהו שהיתה בו רמיזה או פיתוי מיני, ועוד יותר לזכותו יאמר שהוא התייחס לחשש המובהק הזה שלי.
במפגשים איתו היו כל מיני אלמנטים מעולם היהדות. זה די פתח לי את הראש כי עד אז היתה בי סלידה מהעולם הזה והכל היה נראה לי קשור למימסד ולכפייה. הוא הראה לי גישה ששומרת על הבחירה ועל אהבה. לא מתוך פחד. מתוך אהבה לקדושת החיים.
הרבה דברתי איתו על זה שאני לא מרגישה בנוח בתוך הגוף שלי. מרגישה כאילו הוא לא שלי. אני מסתכלת על הרגליים וכל מה שאני רואה זה זמניוּת. לא יכולה לרקוד. שוכחת לאכול. הגוף כל הזמן מעיק עלי עם כל התחזוקה הזו שהוא מבקש. מרגישה את הסוד האפל שלי רובץ בתחתית הבטן. מושך לי בכל החוטים. שומר את כל צעדיי לעצמו.
עכשיו תשמעו. מי שבמקרה יצא לו לקרוא פוסטים מוקדמים שלי יודע שלא צריך להיות מואר, לא פסיכולוג וגם לא קורא מחשבות בכדי להבין שיש סיכוי טוב שמי שעבר ניצול מיני בילדות ירגיש שיש לו סוד אפל בבטן ושהגוף שלו מעיק עליו. לא ביג דיל. אבל מה שיפה זה ריבוי הזוויות. ואילן הביא את הזווית הנוספת.
אני יודעת כמה קל להוציא את מה שאני אכתוב עכשיו מהקשרו.
אילן אמר שאני, כלומר הנשמה שמתגשמת בתוך הגוף שלי, מגיעה הנה לעתים רחוקות, ולכן תחושת חוסר הנוחות בגוף. אילן אמר שפעם פעם פעם, בגלגול אחר, אני מכשפה. בעלת אוב. משתמשת בכח שלי לאו דווקא לטובה. ועל זה אני מנסה לכפר.
תשמעו. אתם חבורת אתאיסטים קטני אמונה. ברור שזה נשמע לכם קישקושי וודו. דבר אחד אני מבטיחה לכם. הוא היה במאה אחוז לטובתי.
הלכתי הביתה ובכיתי ובכיתי ובכיתי. לראשונה בחיי, כך נראה לי, פתחתי ספר תהילים וקראתי ובכיתי כל הלילה. צא דיבוק צא. בכיתי והתפתלתי במיטה עד שנשפכתי ונרדמתי.
אילן הציע טקס גירוש. "פחחחחח" אתם אומרים לעצמכם.
הייתי צריכה לבוא לבושה בלבן. גם הגרביים והתחתונים. לבנים חדשים. להביא חבל באורך של שמונה מטרים. 12 נרות קטנים עגולים, 12 צלוחיות לנרות. בקבוק עם מי ים. בטח היו עוד כמה דברים שכבר שכחתי. הייתי צריכה להגיע אליו ב-11:30 בלילה. הטקס עצמו היה אמור להתחיל לקראת חצות, נדמה לי. זו השעה בה המלאכים מחליפים משמרות. שעת תיקון. אולי אני ממש מבלבלת פה כל מיני דברים ויסלח לי השם וחבר מרעיו אם עשיתי פה סלט. לטקס הגיעו עוד חמישה אנשים, וגם אישתו הצטרפה.
עלינו לקליניקה.
הושיבו אותי על הרצפה. סידרו את החבל מסביבי בעיגול. שמו את הצלוחיות הקטנות במעגל סביבי. שפכו לתוכן את מי הים והדליקו בהן את הנרות הקטנים. אם אני זוכרת נכון רוב הזמן השתדלתי להישאר עם הראש עמוק בתוך הריצפה. קצת חששתי שאני הולכת להתפקע מצחוק. הם התחילו להסתובב סביבי ולקרוא. רק עכשיו, כשאני מנסה לספר את זה, אני מבינה כמה מעט מתוך זה אני זוכרת וכמה חיוור ודהוי הזיכרון של המאורע הזה.
האוויר היה אטום. היה כובד בלתי אפשרי. הרגשתי את זה אבל חשבתי שזו אני. לא ידעתי שאפשר להרגיש את האובך הזה מחוצה לי. היה קשה. קשה ורע. קשה ורע זה היה. מאוד מוחשי. הבנתי שכולם הרגישו את זה רק בשיחה שהיתה אחרי כל זה, כשירדנו חזרה לסלון ואשתו אמרה: "יואו, איזו אנרגיה קשה היתה שם".
בפעם הבאה כשנפגשנו לפגישה השבועית הרגילה שאלתי אותו אם אין בעיה עם הטקס הזה כי הוא בעצם נותן המון מקום לכוחות הרעים. הוא אמר שזאת היתה טעות. הטקס היה טעות. הוא לא היה צריך לעשות את זה.
המפף.
אחת הנשים שהיתה איתנו שם היתה לחשנית-בחשנית אמיתית. לא זוכרת כבר איך זה התגלגל אבל אחרי כמה חודשים הלכתי אליה הביתה לסשן. היא אמרה לי: "אני לא רוצה לגלות את העתיד שלך. אני יכולה אם את רוצה. אבל עדיף שנדבר קצת וננסה לתת לך כלים". אבל אני, שהייתי כל כך יהירה וסקפטית לגבי האפשרות שמישהו יכול לדעת משהו על העתיד (או, לצורך העניין, משהו שאני עצמי לא יודעת) לא הסכמתי והתעקשתי איתה על גילוי העתיד. והיא אמרה. היא אמרה הכל. וכל מה שהיא אמרה קרה. וגם דברים שלגמרי לא הבנתי בזמן שנאמרו, תפסו בסופו של דבר את המקום והמשמעות שלהם.
היום אני חושבת שזה לא אתי. אני חושבת שהירידה לפרטים היא לא נכונה. היא מעוורת. כעסתי עליה המון שנים. המון. וזה לא שהיא רצתה ברעתי. היא גם אמרה לי תוך כדי "זה רגע קשה עבורך. את תזכרי אותו כרגע קשה". לא היה לי מושג על מה היא מדברת . לא חשבתי שקשה לי.
סוף קיץ 1996 זה היה. היא אמרה "בגיל חמישים הכל יסתדר". זה נשמע כאילו אני הולכת למות בגיל חמישים, לא? מה זה כש"הכל מסתדר"? היא ראתה את ג'וני ואת הילדים ואת החתולים ואת העבודות שהיו לי מאז. הכל היא אמרה ואני, לא רק שלא האמנתי, בכלל לא הבנתי על מה היא מדברת. היא נזפה בי: "מה זה האנרגיות האלה? מה זו החולשה הזו?"
אחרי זה גיליתי את סת. הדברים האלה כל כך שנויים במחלוקת. כל כך הרבה שנים הייתי צינית ביחס לכל הדברים האלה שאני ממש פוחדת לכתוב על זה. סת היה בשבילי אנחת רווחה. פתאום לראות בספר את הדברים ההזויים האלה שהיו לי כל כך מובנים מאליהם בילדותי. זה שלכל תא יש תודעה. הייתי מדברת עם כל הדברים כשהייתי קטנה. כל התפיסה ביחס למוות ולחיים התאימה לי במדוייק, מעולם לא קראתי טקסט מטאפיסי שכל כך לא היה לי איתו שום ויכוח. כל מה שקראתי שם על תפיסת הזמן. הכל הסתדר לי עם מה שהרגשתי ולא העזתי לבטא בשום דרך. יש עוד כמה ספרים שעשו לי את זה בתחומים לגמרי אחרים. כמו למצוא כיס אוויר.
וגם אהבתי את זה שהוא מתבדח. ישות לא פיסית שלא איבדה את ההומור זה מאוד אופטימי בעיניי.
אני מכירה רק עוד אדם אחד שסת פתח לו ככה את הראש. קניתי וחילקתי עותקים רבים. לרוב האנשים זה נשמע קישקוש מוחלט. זה בסדר מבחינתי. שכל אחד ימצא את הזווית שלו.
טוב, זה כמובן בכלל לא מה שרציתי לכתוב. רציתי לכתוב שאחרי שהפסקתי לעשן לפני שנה וחודש הלכתי ללחשנית-בחשנית לגמרי אחרת. היא אמרה לי "את נורא מוכשרת. בהרבה תחומים (אני כמובן גיחכתי בלב) את צריכה להתחיל לכתוב. אבל לא למגירה. לכתוב ולפרסם (כן, כן. חשבתי לעצמי. ברור. לפרסם.) ורק בעוד שנה, כך היא אמרה, רק בעוד שנה זה יניב תוצאות".
אז במפתיע לגמרי ובלי שתכננתי נמצאה איזו דרך שבה גם כתבתי וגם פרסמתי ואפילו קראו אותי. זה הקסם הכי גדול שקרה לי השנה וכבר כתבתי על זה לא פעם, ובאמת אני מרגישה תודה גדולה לכל מי שקורא כאן.
מה עוד קרה?
לפני שנה היה לי תינוק בן שלושה וחצי חודשים, והיום הוא כבר ברנש מגודל שהשבוע התחיל ללכת והוא עושה את זה בחינניות רבה.
עברנו דירה. למקום חדש. אנחנו מאוד נהנים בינתיים.
הלכתי לפני שבוע לערב התעניינות בקשר לקורס הנחיית קבוצות שיתחיל באוקטובר. זה מאוד מאוד מרגש ומעניין אותי.
פגשתי כמה אנשים כל כך כל כך יקרים דרך הבלוג הזה. ויש לי הרגשה שהמילה האחרונה עוד לא נאמרה בתחום הזה.
הבלוג בן שנה. ארגונאוט אמר לא פעם שזה אורך הנשימה הממוצע של בלוג. אחרי שנה הם נוטים לקמול. אני מרגישה איזו דעיכה ומיצוי מצד אחד, אבל מצד שני עוד מוקדם לצאת בהצהרות, מה גם שאין שום צורך. זה שהקצב דליל, כולנו רואים.
לפני שנה כשהתחלתי לכתוב היו פה אנתיאה, וליה, ועל הסף ואידיום שכל כך משכו אותי קדימה.... התפוגגו (כבלוגריות, אני מתכוונת). מצד שני נוריקו חזרה. שזה משמח כשלעצמו.
ודורית. שכנראה לנצח תשאר מנויה על הבלוג שלי. למרות שהיא מתה כבר שלושה חודשים. אוף, דורית.
כן.
טוב לנו בבית החדש. לא סיימנו כמובן לפרוק את כל הארגזים. מה פתאום. אבל קנינו מחסן לפסלים והוא עומד בחצר. אולי בסופשבוע הבא נסדר אותם בפנים. בן השלוש וחצי נקלט היטב בגן החדש שלו. אני תכננתי לשבת איתו שם לפחות שבוע ימים אבל הוא כבר ביום הראשון אחרי כמה שעות אמר לי: "את יכולה ללכת". עוד לא פצחתי בערוגה כי הבטחתי לעצמי שרק אחרי שהבית יהיה מסודר אני אתחיל להתעסק עם זה.
והנה אחרי שלוש טיוטות כושלות, סוף סוף ילדתי את הפוסט הראשון בבית החדש.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: