| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 7/2007
החדרנית, הרוקר ומשמר הגבולות
כשהייתי בת 14.5 ואמא שלי עברה סופית לחיות ולעבוד באנגליה העדפתי להיות ילדת חוץ בקיבוץ מאשר לחיות אצל אבא שלי. הזהירו אותי שאני אינדיוידואליסטית מדי למסגרת כזאת, אבל אני התעקשתי וכמובן אחרי חודש וחצי ברחתי משם. הסיפור המפורט קצת יותר ארוך מזה אבל בסיכומו של דבר ירדתי מהאוטובוס שהיה אמור להחזיר אותי לקיבוץ מחופשה אצל אבא שלי ונעמדתי לעצור טרמפים מהכנרת לכיוון אילת; באילת של אז היה אפשר לשבת עם כל מיני פריקים על הדשא ולשיר שירים, וידעתי שלמרות שאין לי שקל אני אסתדר מצויין. כי אני צעירה וחכמה ושרדנית. וכך היה. הגעתי לאילת עם קצת כסף שאחד הנהגים שלקחו אותי נתן לי. לא זוכרת איפה בדיוק פגשתי אותם אבל די מהר התחברתי עם חבורה של נערים לפני צבא. עם אחד מהם הזדיינתי בתור מתנת גיוס, הוא היה בתול. עם האחרים התחברתי. אמרתי שאני בת 18. לא היתה עם זה שום בעיה. היה קל להאמין לי. בעודי כותבת יש לי הרגשה מוזרה שכבר כתבתי על זה בעבר. אבל כנראה שלא, אם כן תסלחו לי. אני אמשיך. נסעתי לאביה סונסטה בטאבה, עברתי ראיון עבודה בו טענתי שאני בת 18 והתקבלתי לעבודה כחדרנית. עבדתי שלושה ימים. קיבלתי מהמלון מגורים בתוך תוך תוך אילת. ברחובות שאין להם שם. רחוב 9312. משהו כזה. לא זוכרת. נדמה לי שהיו איתי עוד שתי בנות בדירה אבל לא ישנתי שם כי הייתי כל הזמן עם הבחורים שפגשתי. אחרי שלושה ימים של עבודה הלכתי לקב"ט הנחמד שקיבל אותי, התוודתי בפניו שאני בת 14 וביקשתי שישלם לי עבור שלושת הימים האלה ושישחרר אותי. הוא היה בחור נחמד. כמה שנים מאוחר יותר נודע לי שהוא נהרג על כביש הערבה בתאונת דרכים עם גמל. שילם לי את חמישים השקלים ושלח אותי לדרכי.
למה כל זה עולה עכשיו? כי קיץ. אני לא אוהבת בתי מלון. האנשים שעובדים בבתי מלון לא יכולים להרשות לעצמם להתאכסן בו. חוסר השיוויון הזה נוגס ביכולת שלי להנות ממקומות כאלה. השקר גדול מדי. אני מעדיפה צימרים, לפחות הכסף מגיע לאדם שמארח אותי ולא לאיזה בעל רשת בתי מלון שמעביד מאות אנשים במשכורת מינימום.
השנה אולי נסתפק בקמפמינג. אוהל. מדורות. גזיה. שקי שינה. הרבה קרם הגנה. מי שרוצה מוזמנ/ת.
אני רוצה לכתוב לכם על ההופעה שהיתה השבוע. חבר טוב הזמין את ג'וני לפתוח את המופע החגיגי שלו. לקראת ההופעה התרגשתי עד כדי חרדות קטנות. לא באמת דאגתי, הוא פרפורמר ויש לו חומר טוב אבל מדי פעם הנשימה היתה נתקעת לי בגרון. כזה קוּל הבנאדם הזה. אם אני הייתי צריכה להופיע לא הייתי מצליחה להרדם ארבעה לילות לפחות , ואז נרדמת ברבע לשש בבוקר, עצבנית כל היום, צורחת על הילדים ועליו, לא אוכלת כלום עד הלילה ואז תוך כדי שאני לא נרדמת, קמה וטוחנת בעמידה מול הדלת הפתוחה של המקרר כל מה שהיה נקרה בדרכי, בוכה ומגדלת חצ'קונים ולא מאמינה איך דווקא עכשיו הם צצו. הולכת וקונה לי משהו ללבוש להופעה ואז שונאת את עצמי על זה שאני חושבת שאני עדיין יכולה ללבוש בגדים של נערות ואז קונה לעצמי עוד משהו ב 1700 שקל ונזכרת שעוד לא שילמנו את החוב על התאונה למנורה, ואז קונה עוד משהו אחר לגמרי, וכל הזמן בטח הייתי בהרגשה שלא מספיק קשובים אלי בבית ולא מספיק קולטים שאני לקראת הופעה ולמה הם כולם נושמים בקול רם ולא שמים לב שאני בדיוק בפאניקה. אבל ג'וני? פחחחח. כלום. שיא הרוגע. ביום של ההופעה הראשונה, חמש שעות לפני שהוא צריך לצאת מהבית שאלתי אותו מה הוא הולך ללבוש ומה הוא עונה? "זה לא חשוב".
ג'וני היה במיטבו. נתן ארבעה שירים, היה צנוע וכריזמנטי כאחד, חכם ומצחיק, ושר בבטחון ובפתיחות. וניגן מגניב. מיד התאהבתי והצעתי לו נישואין. זה היה כובש. חוץ מזה, כפי שאולי אתם יכולים להבין, זו היתה הפעם הראשונה שאימצנו בייביסיטרית. מצאנו בחורה מקסימה לגמרי, בת 22, וזו עשויה להיות תחילתה של תקופה חדשה בה אני יכולה לצאת לפעמים מהבית גם כשג'וני נמצא בעבודה. להרשם לאיזה חוג, למשל. ללכת לבקר את הלחשנית המחלימה. חיים של אנשים. ההופעה של ג'וני היתה הדבר הכי קרוב לסמים שעשיתי בתקופה האחרונה. ממש מרומם נפש. בכלל, היתה הופעה טובה ומרגשת של כולם. היה רגע שספרתי שלושה בלוגרים על הבמה. וגם בקהל היו לפחות עוד שניים.
ואתמול נסענו למסיבת סיום של הגן הקודם, בכפר. התפתח שם דיון, שלדאבוני אני פתחתי בו על שעות שינה של ילדים. אני מודה שבאמת האוזניים נושרות לי כבר מלשמוע על גבולות. אני גדלתי בבית עם גבולות. היו משכיבים אותי במיטה בשמונה או בתשע קוראים לי סיפור (ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד) או שירה, מכבים את האור והולכים לריב אחד עם השני בחדר הסמוך. ולמרות כל האחלה גבולות הברורים האלה קשה לי כל כך להשכיב את עצמי לישון ואני נגררת למוטט את עצמי. לילדים שלי אין שעת השכבה קבועה ואני נוהגת לרבוץ איתם במיטה עד שהם נרדמים (אתמול בדיון האימהי די קטלו אותי על זה) ואולי בזכות זה בן השלוש וחצי יודע להגיד "אני עייף, אני רוצה לישון".
גבולות גבולות גבולות. לכל אחד יש גבולות. אבל למה למרכז אותם? גבולות זה הדבר הזה בקצה. לא באמצע. "ילדים צריכים גבולות". מה זו האובססיה הזו. כולם צריכים גבולות. לכולם יש גבולות. כולם מותחים אותם מדי פעם. כולם מעמידים אחרים במקום מדי פעם. למה לעשות מזה את הדבר הכי חשוב בקשר בין הורה לילד? והשאלה היא לא איך הוא כשהוא בן ארבע או חמש או שש. השאלה היא לאיזה אדם בוגר הוא יגדל. האם אני מכוונת אותו שיגדל לאדם צייתן ששומע בקולות הפנימיים שלו את ההעמדה במקום כל הזמן? או בנאדם שיבחן את הסביבה שלו ואת הרגשות שלו ויפעל מתוך חופש והמצאתיות ויצירתיות. לאו דווקא ממושמעות לקודים או למה שמנסים להגיד לו שאפשר או שחשוב. שישבור את הכלים. שיחשוב בשביל עצמו. שיבחר לעצמו את הגבולות. ובגלל שאתם לא נרגעים עד שאתם לא שומעים טעונים מובנים הנה מאמר קטן של דני לסרי בנושא (מרמיט, אנא גש להרשם בקישור).
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: