| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 8/2007
קשקושי ביצים ונס הצוהר
אני מרגישה שאין לי אומץ. שאני מתחמקת. נמנעת מעימות. לא מתעקשת. מעדיפה את הנוחות והנינוחות המתגלגלת מאליה. וזה מחלחל אלי מיקצועית, כלכלית, אימהית, חברית, מינית, רגשית, מחשבתית. רוחנית.
אבל. תודה לכל מי ששומר עלי. מדי פעם ההחלטה מתקבלת. כמו זה שהפסקתי לעשן. זה שאינשאללה אני אתחיל ללמוד עוד חודשיים. זה שויתרתי על חיי הצרצרית שלי וילדתי ילדים.
מהיום אני מתעמתת. אומרת את מה שלא נעים להגיד. קופצת לתוך המים. סומכת עלי ועל המציאות ועל הניסיון ועל כל מי שמוכן שיסמכו עליו שאני אצוף ולא אטבע, ואפילו יותר; שהראייה שלי תלך ותתחדד, והמחשבה שלי תהיה מהירה מחץ שלוח, ובהירה ממצפונו של תינוק, ומה שאני ארגיש ימלא אותי ואני אשמע קול אחד, ברור, שלי.
אמן.
ועוד משהו. אני מכירה ואני זוכרת היטב את ההרגשה הזאת. להבין ולדעת שאני חכמה ולשמוע מבחוץ ומבפנים שכל מה שאני אומרת זה שטויות. ולחיות את הפער הזה. אחחח, כמה קשה היה לגדול. לא למצוא לא למצוא לא למצוא את הצליל הזה שתוכלי לשמוע את עצמך ולזהות את היכולות שלך בין המילים. לחכות שקירקור התרנגולות יעלם מגרונך, מה לעשות, אלוהים? איזה ספרים ילדה צריכה לקרוא בכדי שהמילים שלה ילמדו להסתדר? כמה דמעות...
וכשהייתי מגלה שגיאות בעלונים. איזו שמחה. גם כותבי עלונים טועים! ורואה איך מדברים מדברים מדברים ואיך האמנתי לכל הידענות הזו. פושעים. פאשיסטים. מכחישי שואה ומכחידי ראיות. ואיך למדתי מהם להשמע יודעת ועדיין כל הזמן קירקורי ביצים לאן שלא אפנה. והיו רגעים שהאמנתי. חופשי היו רגעים כאלה.
ורק מדי פעם, מישהי אומרת משהו שפותח צוהר אל תוכי. נס. ואני שותה את הרגע הזה בצמא ומתכחשת לו מייד. ומנכסת לעצמי את מה שנאמר כי הוא שלי שלי שלי עובדה שיכולתי לזהות. ולא אומרת תודה. ומי שלא אומרת תודה על צוהר שנפתח לה, תוכל אולי להמשיך ולהתבונן בצוהר, אך לא תוכל לעולם לעבור בו. כי הצוהר לא יתקבל אצלך ולא יקבל אותך עד שלא תדעי להודות. בספציפיות. לא בכלליות. בפרטנות.
תודה לךְ ב' שלימדת אותי להודות למרות שכל כך התנגדתי. על שהיה לך כל כך איכפת ממני. על שהתעקשת.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: