| |
אדימדומים
מאז ועד היומיומי |
| 9/2007
אדימדומים
פעם הייתי צעירה, נגיד לפני 10-15 שנה, והרגשתי שאני מסתובבת בעלטה גמורה עם ידיים מושטות קדימה. ובכיתי הרבה וצחקתי המון והייתי מסטולית כל הזמן כי רק כך יכולתי לנשום. והיום כבר אין את הפרבילגיה הזאת של העלטה. אולי אני רואה ואולי לא אבל חייבת להאמין שכן. כי רתומה אלי עגלה ובה שני נוסעים. וגם שותף רתום איתי, מנסים לשמור על תאום. עדיין הידיים מושטות קדימה והדרך סלעית ולא ברורה וכל הזמן בודקת את בולמי הזעזועים. ואי אפשר לדעת. רק בעוד שנים נדע מה נבלם, מה הופנם, מה זיעזע.
והיום אמרתי לעצמי, די. תקבלי החלטה. זה כך או אחרת. החלטת ללכת לקורס הנחיית קבוצות ועכשיו את לא בטוחה אם זה מסתדר עם ההחלטה לעשות כסף. נראה לך שאולי יש לימודים אחרים.
וחשבתי וגלגלתי את זה בין האונות ולא ידעתי. והלכתי לשבת רגע בחוץ, מול השמים, מול מטע המנגו שחלק ממנו גילחו לטובת שתי וילות חדשות, והעננים הלבנים הקטנים ועצי התפוזים בחצר שלנו עמוסים בפירות שעוד לא הבשילו ועצמתי עיניים והמשכתי לראות את כל החוץ הזה והציפורים ושאלתי מה באמת אני רוצה והרגשתי את עמוד השידרה שלי, את כל החוליות. והזכרתי לעצמי שהשאלה היא מה אני רוצה לתת. רק דרך הנתינה שלי אני ארוויח כסף. לא דרך "מאיפה לקחת" לא דרך "להביא את המכה". ונזכרתי שכל דבר שיהיה לי, כל תובנה, אני ארצה לחלוק בסופו של דבר. לכן הנחיית קבוצות תמיד תהיה רלבנטית. בדיוק כמו שלימודי הקולנע עדיין רלבנטים למרות שאני ממש לא מתעסקת בתחום הזה יותר.
וחשבתי על הפחד שהיה לי לפני שבועיים בערך. כשלפני השינה פילחה לי את המח המתנמנם שלי הכרה שהמנחה של הקורס הזה הולך לפגוע בי.
וחשבתי על זה שהמפגשים הם ביום רביעי ואני לא כל כך אוהבת ימי רביעי, עוד מאז שלמדתי בלט אצל מרים קופמן והייתי מפסידה בית קטן בערבה, נוסעת באוטובוס לפ"ת ופעם בדרך חזרה ראיתי מהחלון של האוטובוס את אבא שלי באוטו עם אשה אחרת.
המחשבה על זה שהמנחה של הקורס הזה יפגע בי היא רק פחד. כמו ימי רביעי. ההחלטה היא לא מקודשת. אם לא יהיה לי טוב אני אעזוב.
ואם הוא יפגע בי? על איזה מישור? הרי כשאני נפגעת אני בכלל לא ערה לזה. אני מדחיקה ומכחישה ורק אחרי שסיימתי את כל הטיוחים האפשריים אני שמה לב שכואב לי. כשאני מאוד כועסת על מישהו אני מבינה שעשיתי משהו לא בסדר ושאני צריכה להתנצל. אני כועסת כשאני פוגעת ואני מתעלמת כשאני נפגעת.
ואם הוא יפגע בי? איך הוא יפגע בך? נגיד שהוא יגיד לך שאת לא מודעת לעצמך, שאת שקרנית, שאת צריכה להפסיק להעמיד פנים, שאת פוחדת לחיות, שאת מכוערת, עמוק מבפנים מכוערת. שאת פתטית. ופחדנית. וילדותית. וצדקנית. מי הוא בכלל. די. פעם מישהו אמר לי "את לא חווה מספיק". מישהו אחר אמר לי "את נכה רגשית". שניהם היו אחלה אנשים ולקח לי כל כך הרבה שנים לראות את זה שהם פסלו במומם. רק כי הייתי שמחה מדי בשבילם. כי היו לי דרכים שהם לא הבינו לטפל בעצמי. כי לא ידעתי להיות יפה, עצובה ושותקת. אף פעם.
ואם הם לא ירצו אותי בקורס הזה? אם הם יגידו "כן, יש לך עיניים נורא יפות, אבל מה בדיוק את מתכוונת להנחות? איזה תובנות יש לך שאת רוצה לחלוק אותן?". ואם הם לא יקבלו אותי זה פותר בעיה. זה לא יוצר בעיה. בסך הכל כמה אלפי שקלים שאפשר יהיה לנתב לטובת לימודים יותר מעשיים אולי. או להפך. יותר רוחניים. מה ההבדל בכלל. כל ההפרדה המטופשת הזאת בין חומר ורוח.
מפרידנים נמאסתם!
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: